האמת? חשבתי שאני יודעת הכל על זוגיות. גדלתי על רומנים הוליוודיים, ספגתי אינספור עצות מחברות, קראתי כל מאמר אפשרי על תקשורת בינאישית. ואז, נכנסתי למערכת יחסים רצינית, וגיליתי שאני לא יודעת כלום.
פתאום, ה"אני" התחיל לטשטש. מצאתי את עצמי עושה דברים שפחות אהבתי, מוותרת על תחביבים, מתאימה את עצמי לרצונות של בן הזוג שלי. לא כי הוא ביקש, אלא כי רציתי שהוא יהיה מאושר. נשמע מוכר?
זה לא שהוא אשם, חלילה. שנינו, בלי לשים לב, נשאבנו לתוך מערבולת של "ביחד" שהלכה וצמצמה את המרחב האישי שלנו. בדיוק כמו שד"ר אוריאל גלזר, פסיכולוג מומחה לזוגיות, מסביר בספרו "הקשר הסימביוטי", לעיתים אנו יוצרים תלות רגשית שוחקת, שמקשה עלינו לתפקד באופן עצמאי.
אבל רגע, האם זה אומר שזוגיות חייבת לבוא על חשבון הזהות האישית? האם אני צריכה לבחור בין "אנחנו" ל"אני"? שאלה טובה.
המרחב האבוד: מתי "ביחד" הופך ל"מחסור"?
תקשיבו לזה: לפני כמה חודשים, כשהרגשתי שאני מאבדת את עצמי, נתקלתי בציטוט של המשוררת רומי: "התפקיד שלך הוא לא לחפש אהבה, אלא לחפש ולמצוא את כל המחסומים שבתוך עצמך שבנית נגדה." זה הכה בי בעוצמה. כי אולי הבעיה לא הייתה בזוגיות עצמה, אלא בדרך שבה אני תופסת אותה?
התחלתי לחקור מה זה בעצם "מרחב אישי" בתוך זוגיות. גיליתי שזה לא רק זמן לבד או תחביבים נפרדים. זה גם מרחב רגשי, מחשבתי, יצירתי. זה היכולת להביע את עצמי בצורה אותנטית, גם אם זה שונה ממה שהפרטנר שלי חושב או מרגיש.
לדוגמה, תמיד אהבתי לכתוב. אבל כשהייתי עם בן הזוג שלי, הרגשתי שאני צריכה לכתוב "דברים רציניים", כאלה שמתאימים לדימוי שאני מנסה לשדר. הרי אני כבר לא ילדה, אני לא יכולה סתם לכתוב שירים טיפשיים! אבל אז הבנתי – מי קבע?
האומץ להיות "אני": צעד קטן, שינוי גדול
החלטתי להתחיל בקטן. קבעתי לעצמי "דייט כתיבה" פעם בשבוע. בלי טלפון, בלי הפרעות, רק אני והמחשב. בהתחלה הרגשתי מטופשת, כאילו אני מבזבזת את הזמן. אבל לאט לאט, המילים התחילו לזרום, והרגשתי שאני חוזרת לעצמי.
זה לא היה קל. בן הזוג שלי, בהתחלה, לא ממש הבין. הוא שאל אם הכל בסדר, אם אני צריכה משהו. אבל הסברתי לו שאני צריכה את הזמן הזה לעצמי, כדי להיות יותר טובה לעצמי וגם לו. הוא קיבל את זה, ואפילו התחיל לתמוך.
אבל כאן הגעתי לצומת דרכים. מצד אחד, רציתי לשמור על המרחב שלי. מצד שני, לא רציתי ליצור ריחוק בינינו. איך עושים את זה?
הפתעה: "יחד" לא חייב להיות "דבק"
אז, נתקלתי במושג "התקשרות בטוחה". הפסיכולוגית ד"ר סו ג'ונסון, בספרה "חבקו אותי חזק", טוענת שהבסיס לזוגיות טובה הוא לא תלות מוחלטת, אלא תחושת ביטחון שאפשר להיות פגיעים, אותנטיים, ולהישאר אהובים.
זה גרם לי לחשוב מחדש על כל התפיסה שלי לגבי זוגיות. הבנתי שאני לא צריכה להקריב את עצמי כדי להיות נאהבת. אני יכולה להיות "אני", על כל המוזרויות והחולשות שלי, ועדיין להיות חלק ממערכת יחסים טובה.
הבנתי משהו חשוב: זוגיות היא לא מיזוג של שתי נשמות, אלא ריקוד של שני יחידים. כל אחד מביא את הקצב שלו, את הצעדים שלו, את הייחודיות שלו. והיופי הוא בלמצוא את הדרך לרקוד ביחד, בלי לאבד את עצמך בדרך.
אני לא אגיד לכם שזה קל. זה דורש תקשורת פתוחה, הקשבה אמיתית, והרבה אומץ. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, זוגיות אמיתית היא לא כזו שממלאת את הריקנות שלך, אלא כזו שמאפשרת לך לפרוח.
ועוד משהו קטן, כמו שאומרים – גיליתי שבן הזוג שלי, כשהוא רואה אותי פורחת, גם הוא פורח. פתאום, יש לנו יותר על מה לדבר, יותר מה לשתף, יותר עניין אחד בשני.
אז, אם גם את מרגישה שאת מאבדת את עצמך בתוך הזוגיות שלך, אני מזמינה אותך לעצור לרגע ולשאול את עצמך: איפה המרחב האישי שלך? מה את צריכה כדי לחזור לעצמך? אולי תגלי שהתשובה נמצאת ממש שם, בתוך ה"יחד".
איזה חלק בך היית רוצה להחזיר לחיים שלך? שתפי אותי, אני כאן כדי להקשיב.
