אוקיי, שניה לפני שאני רצה למשרד, רציתי לשתף אתכן במשהו. אתן יודעות איך זה – חמש דקות לפני שצריך לצאת, הלחץ עולה, הכל מרגיש כאילו הוא קורס? אז, יש לי טריק קטן שאולי יעזור גם לכן.
אני זוכרת תקופה שהייתי יוצאת מהבית עצבנית וכועסת. הכל היה חייב להיות מושלם, ואם לא – יום שלם היה נהרס. נשמע מוכר?
אבל אז קרה משהו. התחלתי לחקור את הנושא של איזון, לאו דווקא איזון בית-עבודה, אלא איזון פנימי. קראתי המון, גם דברים משעממים של אקדמאים (אל תדאגו, אני אחסוך לכן), וגם דברים יותר מעניינים כמו פילוסופיות עתיקות על קבלה עצמית. גיליתי שהכל מתחיל מבפנים.
הגילוי המפתיע שלי? איזון הוא לא יעד, הוא תנועה.
זה לא משהו שמשיגים ואז נחים. זה כמו לרכב על אופניים – כל הזמן צריך לזוז קצת כדי לא ליפול.
אז מה אני עושה בחמש דקות האלה? לא בודקת מיילים, לא מכינה רשימות משימות, לא כלום. אני עוצרת. פשוט עוצרת. זה הכל.
רגע של עצירה – אבל מה עושים בו?
אני סוגרת את העיניים, לוקחת שלוש נשימות עמוקות. כן, אני יודעת, נשמע קלישאתי. אבל זה עובד! זה כמו "ריסטארט" קטן למערכת. אני מתרכזת בנשימה, מרגישה את האוויר נכנס ויוצא, ומנסה לשחרר את כל המחשבות שמסתובבות לי בראש.
זה לא קל, כן? לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת על הבוס, על הפגישה, על מה להכין לארוחת ערב. אבל אני לא נלחמת בזה. אני פשוט נותנת למחשבות לעבור, כמו עננים בשמיים.
למדתי את הטכניקה הזו מספרי מדיטציה, אבל מה שהפתיע אותי זה שמצאתי גרסה דומה שלה גם בספר ניהול זמן של סטיבן קובי ("שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"). מסתבר שהרבה גורואים של פרודוקטיביות מדברים על החשיבות של עצירה ומודעות.
ומה קורה אחרי שלוש הנשימות האלה? אני שואלת את עצמי שאלה אחת פשוטה: "מה הדבר הכי חשוב שאני רוצה להשיג היום?"
זהירות, מלכודת!
הטריק הוא לא לרשום עשר משימות, אלא רק אחת. אחת ויחידה. משהו קטן, בר השגה, שמקדם אותי קדימה. זה יכול להיות לסיים מצגת, לקבוע פגישה חשובה, או אפילו סתם לעשות קצת סדר בשולחן.
למה רק אחת? כי גיליתי שכשאני מנסה לעשות הכל, אני בסוף לא עושה כלום כמו שצריך. אני מרגישה מוצפת, לחוצה, ואז הכל מתפקשש.
אבל מה אם יש לי מיליון דברים לעשות?
פה מגיע החלק הקשה. צריך ללמוד להגיד "לא". אני יודעת, זה קשה, במיוחד לנו הנשים שתמיד רוצות לרצות את כולם. אבל האמת היא שאף אחד לא ימות אם לא נענה על כל המיילים תוך חמש דקות.
אני לא תמיד מצליחה, כן? יש ימים שאני יוצאת מהבית עדיין לחוצה, עדיין כועסת. אבל אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. זה חלק מהתהליך. העיקר זה להמשיך לנסות, להמשיך ללמוד, להמשיך לרכב על האופניים האלה שנקראים "איזון".
למדתי את זה בדרך הקשה. הייתי פרפקציוניסטית חסרת רחמים, וזה פשוט שחק אותי. התחלתי עם מדיטציות קצרות, אבל האמת היא שהדבר שבאמת עזר לי היה דווקא... ציור. כן, ציור. התחלתי לצייר מנדלות, וזה עזר לי להתמקד, להרגיע את הראש, ולמצוא איזושהי שלווה פנימית. זה נשמע אולי קצת "ניו אייג'", אבל בשבילי זה היה כמו תרפיה.
אז, רגע לפני שאני יוצאת, רציתי לשאול אתכן: מה הדבר האחד שאתן רוצות להשיג היום? ומה אתן עושות כדי לשמור על האיזון שלכן? אני ממש אשמח לשמוע.
ביי בינתיים! וזכרו – לנשום!
