אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי כמה אמון שביר. הייתי סטודנטית צעירה, מלאת ביטחון עצמי (לפחות כלפי חוץ), וניהלתי קמפיין סטודנטיאלי. האמנתי בכל ליבי במטרה שלנו, אבל לא הקדשתי מחשבה מספקת לאנשים סביבי. הייתי עסוקה ב"מה" ולא ב"איך". ואז, בום. חוסר אמון שהתפוצץ לי בפנים.
הבנתי אז משהו מהותי: אמון הוא לא הצהרה גדולה, אלא סדרה של רגעים קטנים, לפעמים אפילו בלתי מורגשים. רגעים שיוצרים או שוברים את החיבור בינינו. תחשבו על זה רגע – האם אתם סומכים יותר על מישהו שמבטיח הבטחות גרנדיוזיות או על מי שמתמיד בדברים הקטנים?
אז איך אנחנו, בתוך המרוץ המטורף הזה של החיים, יכולים לטפח את הרגעים הקטנים האלה? איך אנחנו יכולים לבנות אמון אמיתי, כזה שמחזיק גם כשקשה?
(שאלה למחשבה: מה הדבר האחד שהכי חשוב לך באמון עם אדם אחר?)
אחת התובנות המפתיעות ביותר שלי הגיעה דווקא מחקר בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. חוקרים גילו שתינוקות לומדים לבטוח במטפלים שלהם לא רק דרך מעשים גדולים, אלא בעיקר דרך עקביות. אם התינוק בוכה והמטפל מגיב באופן עקבי ומנחם, האמון מתחיל להיבנות. זה נשמע פשוט, נכון? אבל תחשבו כמה זה רלוונטי גם למערכות יחסים בוגרות.
אני זוכרת תקופה בעבודה שבה הייתי מותשת. היו לי ימים שבהם בקושי הצלחתי להרים את הראש. הייתי מבטיחה דברים ולא מצליחה לעמוד בהם. זה פגע באמון של הצוות שלי בי, וזה היה מבאס בטירוף. מה שעזר לי לצאת מזה היה להודות בכישלון, להיות שקופה לגבי הקשיים שלי, ולהבטיח שאני עושה הכל כדי להשתפר.
הנה משהו שלמדתי בדרך הקשה: הפגיעות היא כוח.
אבל זה לא מספיק רק להודות בטעויות. אמון דורש יותר מזה. הוא דורש הקשבה אמיתית. הקשבה שהיא מעבר למילים, הקשבה שרואה את האדם שמולך.
פעם קראתי מחקר מעניין על תקשורת לא-מילולית (Mehrabian, A. (1971). Silent messages. Wadsworth). החוקר טען שרק 7% מהתקשורת שלנו מועברת דרך מילים, 38% דרך הטון, ו-55% דרך שפת הגוף. זה אומר שאנחנו כל הזמן משדרים מסרים, גם בלי לשים לב.
לכן, כשמישהו מדבר אלינו, אנחנו צריכים להיות נוכחים באמת. להניח את הטלפון, ליצור קשר עין, להקשיב לא רק למילים אלא גם למה שמאחוריהן. זה לא תמיד קל, במיוחד בעולם רועש כמו שלנו, אבל זה חיוני לבניית אמון.
אגב, אחת הטעויות הנפוצות ביותר שאני רואה במערכות יחסים היא ניסיון "לפתור" בעיות במקום להקשיב. לפעמים, אנשים לא צריכים פתרון. הם רק צריכים מישהו שיקשיב להם, שיבין אותם.
(רגע של כנות: גם אני נופלת בזה לפעמים. מודה.)
ויש עוד דבר קטן אבל משמעותי: להודות על דברים קטנים. להגיד תודה על עזרה, על הקשבה, על תמיכה. מחקרים מראים שהכרת תודה מעודדת התנהגות פרו-חברתית ומחזקת את הקשרים בינינו (Bartlett, M. Y., & DeSteno, D. (2006). Gratitude and prosocial behavior: Helping when it costs you. Psychological Science, 17(4), 319-325).
תחשבו על זה: אם מישהו עוזר לכם עם משהו קטן, ואתם מודים לו מכל הלב, הוא ירגיש מוערך. הוא ירגיש שרואים אותו. והוא יהיה יותר סביר לעזור לכם שוב בעתיד.
אבל מה קורה כשבכל זאת מאבדים אמון? מה קורה כשמישהו פוגע בנו, או שאנחנו פוגעים בו?
האמת היא שאין פתרונות קסם. לפעמים, אי אפשר לשקם את האמון. לפעמים, הנזק גדול מדי. אבל במקרים רבים, אפשר לתקן את הנזק.
הנה כמה דברים שיכולים לעזור:
- קודם כל, קחו אחריות. אל תנסו להצדיק את עצמכם, אל תנסו להאשים אחרים. פשוט הודו בטעות שלכם.
- אחרי זה, תתנצלו. התנצלות כנה, שיוצאת מהלב. תראו שאתם מבינים את הפגיעה שגרמתם.
- אחר כך, תתקנו את הנזק. תשאלו את האדם שנפגע מה אתם יכולים לעשות כדי לתקן את המצב.
- ולבסוף, תתאזרו בסבלנות. שיקום אמון לוקח זמן. אל תצפו שזה יקרה בן לילה.
אבל הנה עוד תובנה קטנה: לפעמים, דווקא משברים יכולים לחזק את האמון בינינו. אם אנחנו מצליחים לעבור אותם ביחד, אם אנחנו מצליחים לתקשר בצורה פתוחה וכנה, אנחנו יכולים לצאת מהם חזקים יותר.
(ועכשיו שאלה קצת אחרת: מה הדבר הכי מפתיע שלמדת על אמון במערכות יחסים?)
אני מודה, אין לי תשובות לכל השאלות. אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין טועה. אבל אני מאמינה בכל ליבי שבניית אמון היא אחת המשימות החשובות ביותר שלנו בחיים. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה.
אז מה אתכם? איזה צעד קטן אתם יכולים לעשות היום כדי לחזק את האמון במערכות היחסים שלכם?
אני כאן כדי להקשיב לסיפורים שלכם. שתפו אותי במחשבות שלכם, בתובנות שלכם, בשאלות שלכם. ביחד, נוכל ללמוד איך לבנות עולם שבו יש יותר אמון, יותר חיבור, יותר אהבה.
