האמת? הייתי בטוחה שזה הסוף. הוא אמר משהו, אני עניתי, ואז הכל התפוצץ. זה לא היה ריב רגיל, זה היה צונאמי רגשי שהשאיר אחריו חורבן. ישבתי על הספה, בוהה בקיר, ותהיתי אם יש בכלל דרך חזרה.
תמיד חשבתי שאני יודעת לריב נכון. קראתי ספרים על תקשורת מקרבת, הקשבתי לפודקאסטים על פתרון קונפליקטים. אבל ברגע האמת, הכל התרסק. כל העצות האלה הרגישו מנותקות, לא רלוונטיות, כאילו מישהו כתב אותן ממאדים.
ואז, בין השברים, הבנתי משהו. הבנתי שכל הכלים האלה לא שווים כלום אם אני לא מבינה את עצמי. (רגע תובנה #1).
הריב הזה, כואב ככל שהיה, אילץ אותי להסתכל פנימה. הוא חשף חוסר ביטחון, פחדים ישנים, ודפוסים שהבאתי איתי עוד מהילדות.
איך הגעתי למסקנה הזו?
נתחיל מזה שקראתי את "Daring Greatly" של ברנה בראון. היא מדברת שם על הפגיעות שלנו, על האומץ להיות חשופים בפני אחרים. ופתאום הבנתי – הריב הזה לא היה רק על הכלים המלוכלכים בכיור. הוא היה על הפחד שלי להינטש, על הצורך שלי להיות צודקת, על הפגיעות שלי.
זה כמו שד"ר ג'ון גוטמן, חוקר הנישואין המפורסם, אומר – "רוב הריבים הם בעצם מאבקים על חיבור, על קרבה". והבנה הזו שינתה הכל.
אבל זה לא היה קל. היו רגעים שרציתי לברוח, לצעוק, להאשים. והכי קשה היה להודות בפני עצמי – בפניו – שאני לא מושלמת.
מה גיליתי על עצמי בריב הזה?
- הצורך שלי בשליטה: תמיד חשבתי שאני רציונלית, אבל הבנתי שאני מנסה לשלוט בסיטואציה כדי להימנע מפגיעה. (תובנה לא מושלמת #1: שליטה היא אשליה, והיא מרחיקה אותנו מאחרים).
- הפחד שלי מדחייה: כל ביקורת קטנה הרגישה לי כמו פסק דין מוות. הבנתי שאני צריכה לעבוד על הערך העצמי שלי, ולא לחפש אישור חיצוני.
- הדפוסים מהילדות: גיליתי שאני משחזרת דפוסים של תקשורת לא בריאה מהבית שגדלתי בו. (תובנה #2: העבר משפיע עלינו יותר ממה שאנחנו חושבים, ואנחנו צריכים להיות מודעים אליו).
מה עושים עם זה?
אז מה עושים עם כל התובנות האלה? איך הופכים אותן למשהו פרקטי?
- לומדים להקשיב לעצמנו: זה אומר להיות מודעים לגוף שלנו, לרגשות שלנו, למחשבות שלנו. כשמרגישים שהאמוציות מתחילות לעלות, עוצרים לרגע ושואלים את עצמנו – מה קורה פה? מה אני מרגישה? ממה אני מפחדת?
- מתרגלים חמלה עצמית: זה אומר להיות סלחניים כלפי עצמנו, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, עם כל הפגמים שלנו. (תובנה #3: אנחנו בני אדם, וכולנו טועים).
- מתקשרים בצורה כנה ואמיתית: זה אומר לדבר מהלב, להביע את הרגשות שלנו בצורה ברורה ופתוחה, ולא לפחד להיות פגיעים.
אבל רגע, אני רוצה להיות כנה איתך. כל זה נשמע יפה על הנייר, אבל זה קשה בטירוף. (כנות רגשית). יש ימים שאני עדיין מתנהגת כמו ילדה קטנה, צועקת ומתרגזת. ויש ימים שאני מצליחה לנשום עמוק, להקשיב, ולהגיב בצורה בוגרת.
הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שהתקשורת היא מסע, לא יעד. (משפט בודד). זה תהליך מתמשך של למידה, צמיחה והתפתחות.
ואם להיות כן, אני עדיין לא יודעת הכל. אני עדיין מתמודדת עם הפחדים שלי, עם חוסר הביטחון שלי, עם הדפוסים הישנים שלי. אבל אני יודעת שאני בדרך הנכונה.
האם זה עובד?
אז, האם כל זה באמת עבד? האם הריב הזה ריפא את היחסים שלי?
אני לא יכולה לתת לך תשובה חד משמעית. אני חושבת שמערכות יחסים הן כמו גן. הן צריכות טיפול, השקיה, וגיזום. לפעמים יש עשבים שוטים שצריך לעקור, ולפעמים יש פרחים חדשים שפורחים.
אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות – הריב הזה לימד אותי משהו שלא הייתי לומדת בשום דרך אחרת. הוא לימד אותי על עצמי, על האהבה, ועל הכוח של התקשורת.
אז אולי הוא לא פירק אותי. אולי הוא דווקא בנה אותי מחדש.
אבל רגע לפני סיום, תהיתי אם גם אתן מרגישות לפעמים כאילו אתן מדברות סינית? ואם כן, איך אתן מצליחות לגשר על הפער הזה? אשמח לשמוע את החוויות שלכן בתגובות.
