האמת? רציתי לכתוב לכן מאמר מפוצץ בטיפים על איך להתרכז. אתן יודעות, נוסחאות פלא למיקוד לייזר. אבל אז קרה לי משהו מצחיק (או עצוב, תלוי איך מסתכלים על זה).
הכנתי קפה. התיישבתי מול המחשב. פתחתי את המסמך… ואז קלטתי שאני גוללת באינסטגרם בלי בכלל לשים לב. שוב.
ואז חשבתי לעצמי, "נעמה, את אמיתית? את הולכת לכתוב על ריכוז כשאת בעצמך בקושי מצליחה להחזיק חמש דקות בלי לבדוק מה קורה בעולם?". כאילו, איפה האותנטיות כאן?
ואז הבנתי.
אולי הבעיה היא לא איך להילחם בהסחות הדעת, אלא למה אנחנו בכלל בורחות אליהן.
כי בואו נהיה כנות, מי לא מכירה את התחושה הזאת? את הרגע הזה שבו את אמורה לעשות משהו חשוב, אבל פתאום את מוצאת את עצמך צופה בסרטוני חתולים מצחיקים? (אני לא שופטת, אני שם).
ההבטחה שלי אליכן? לא אגיד לכן מה לעשות. אני גם לא בטוחה שאני יודעת את כל התשובות. אבל אני כן יכולה להבטיח שנצא למסע הזה ביחד. נבין מה גורם לנו לברוח, ואיך אפשר למצוא את הנוכחות האבודה שלנו בחזרה. תחשבו על זה כמו חקירה משותפת, עם הרבה קפה, קצת תסכול, ובתקווה - גם כמה רגעי הארה.
למה בכלל אנחנו בורחות? (רמז: זה לא עצלנות)
ד"ר אדוארד הלוויל, פסיכיאטר וחוקר הפרעות קשב, בספרו "Driven to Distraction", טוען שהמוח שלנו פשוט מוצף. עומס המידע והגירויים שאנחנו חשופים אליו גורם לנו לחפש ריגושים מיידיים וקצרים, כמו סקירה מהירה של הפיד.
זה הגיוני, נכון? העולם הזה משוגע. אנחנו מופגזות באינסוף הודעות, מיילים, התראות. המוח שלנו פשוט מנסה לשרוד. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכות לקבל את זה כגזירת גורל.
הנה משהו שגיליתי על עצמי: אני בורחת להסחות דעת כשאני מרגישה חרדה. כשאני עומדת בפני משימה גדולה ומפחידה, פתאום הניקיון של הבית הופך להיות דחוף מאוד. או שבא לי לבדוק את כל המיילים שלי שוב, למרות שבדקתי אותם לפני שעה. זה לא עצלנות. זה מנגנון התמודדות.
אבל מה קורה כשמנגנון ההתמודדות הזה הופך להיות הבעיה עצמה?
המלכודת של ה"מולטי טסקינג" (ואיך יוצאים ממנה)
כולנו מכירות את המיתוס הזה של "מולטי טסקינג". אנחנו חושבות שאם נעשה כמה דברים במקביל, נהיה יותר יעילות. אבל האמת היא שמחקרים מראים (מקור: מאמר בכתב העת "Journal of Experimental Psychology: Human Perception and Performance") שמולטי טסקינג פוגע ביכולת הריכוז שלנו.
הבעיה היא שהמוח שלנו לא באמת מסוגל לעשות שני דברים בו זמנית. הוא פשוט עובר במהירות בין משימות, וכל מעבר כזה עולה לנו זמן ואנרגיה מנטלית. ומה יותר גרוע? אנחנו מתחילות להאמין שאנחנו יכולות לעשות הכל ביחד, ואז כשאנחנו מנסות להתמקד במשהו אחד, אנחנו מרגישות תסכול וחוסר שקט.
אז מה עושים?
אני התחלתי להתאמן ב"מונו טסקינג". זה נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל זה פשוט אומר לעשות דבר אחד בכל פעם. כשאת אוכלת, תאכלי. כשאת עובדת, תעבדי. נשמע פשוט, נכון? אבל תנסו את זה. זה קשה בטירוף!
הטריק שלי הוא להתחיל בקטן. חמש דקות של ריכוז מלא במשימה אחת. ואז הפסקה. ואז עוד חמש דקות. לאט לאט המוח מתחיל להתרגל.
הסוד האמיתי הוא… חיבור.
אבל בסופו של דבר, גיליתי שהסוד האמיתי לנוכחות הוא לא טכניקות ריכוז. הוא חיבור. חיבור לעצמנו, למטרות שלנו, ולמה שאנחנו עושות.
כשאת מחוברת למה שאת עושה, הסחות הדעת פשוט מאבדות מהקסם שלהן. כשאת יודעת למה את עובדת על הפרויקט הזה, למה את כותבת את המייל הזה, למה את קוראת את הספר הזה… פתאום הרבה יותר קל להישאר ממוקדת.
כי תחשבו על זה: מה גורם לכן להתרגש? מה מדליק אתכן? מה גורם לכן לרצות לקום בבוקר?
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה אמיתי. הנוכחות האמיתית שלנו נמצאת במקומות האלה, במקומות שבהם אנחנו מרגישות חיות.
אז אולי במקום לחפש טיפים לריכוז, כדאי לנו לחפש את החיבור הזה.
אני לא יודעת מה התשובה שלכן. אני עדיין מחפשת את שלי. אבל אני יודעת שאם נעשה את זה ביחד, יהיה לנו הרבה יותר קל.
אז מה דעתכן? איפה אתן מרגישות הכי מחוברות? שתפו אותי בתגובות. אולי נגלה משהו חדש ביחד.
