אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שבת בבוקר, קפה מהביל, והוא? שקוע במסך, כאילו אני אוויר. היינו יחד כבר שלוש שנים, אבל הרגשתי רחוקה ממנו יותר מתמיד. זה לא היה ריב, לא ויכוח, פשוט… שקט. שקט רועש, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהבדידות יכולה להתגנב גם לתוך קשר. זה לא משהו שמדברים עליו הרבה, נכון? כולם עסוקים בלחפש אהבה, אבל מה קורה כשמוצאים אותה… ומרגישים לבד?
האמת? חשבתי שאני משוגעת. איך אפשר להרגיש לבד כשיש מישהו לידך? אבל אז התחלתי לקרוא, לדבר עם חברות, ואפילו עם מטפלת (ממליצה בחום לכל אחת, גם אם הכל "בסדר"). גיליתי שאני ממש לא לבד בתחושה הזו.
אז מה גורם לבדידות הזו לפרוח בתוך מערכת יחסים? וחשוב יותר – מה אפשר לעשות כדי להילחם בה? בואו נצלול פנימה.
האשליה של "הכל צריך להיות מושלם" (ומה באמת קורה)
גדלנו על סרטים וספרים שמשדרים לנו שמערכת יחסים אמורה להיות אושר צרוף, תמידי ובלתי פוסק. שותפים צריכים להבין אחד את השני בלי מילים, להסכים על הכל, ולבלות כל רגע פנוי יחד. אבל בואו נודה בזה – זה פשוט לא מציאותי.
"מערכות יחסים אינטימיות לא נועדו להיות מקור לביטחון עצמי או לפתור את הבעיות שלנו," כותבת הפסיכולוגית ד"ר ליסה פיירסטון במאמר מצוין בנושא. "הן נועדו להוסיף משמעות, צמיחה ואושר לחיינו, אך הן לעולם לא ימלאו את החלל הפנימי שלנו." (Firestone, L. (2013). Loneliness in Relationships. PsychAlive).
אני מודה, לקח לי זמן להפנים את זה. חיכיתי שהוא "ימלא" אותי, שיגרום לי להרגיש שלמה. אבל זו טעות. רק אנחנו יכולות למלא את עצמנו. והציפייה הזו ממנו רק העמיסה עליו משקל עצום, ויצרה בינינו ריחוק.
אז מה קורה בפועל? שחיקה. אחרי תקופה של התלהבות, החיים מתחילים, השגרה משתלטת. אנחנו מתרכזים בעבודה, בילדים (אם יש), ובחובות. הזמן האיכותי מצטמצם, השיחות הופכות טכניות, והמגע הפיזי פוחת.
רגע, זה אומר שהקשר שלי גמור? (ממש לא!)
אל תיבהלו! זה לא אומר שהכל אבוד. בדידות בקשר היא לא גזר דין מוות, היא פשוט סימן שאנחנו צריכות לעשות משהו אחרת. זה כמו נורה אדומה שנדלקת בלוח המחוונים של הרכב – היא לא אומרת שהמנוע התפוצץ, אלא שיש משהו שצריך לבדוק ולתקן.
הבעיה היא שאנחנו לרוב מתעלמות מהנורה הזו. אנחנו מתביישות להודות שאנחנו מרגישות לבד, אנחנו מפחדות לפגוע בבן הזוג, ואנחנו מקוות ש"זה יעבור לבד". אבל זה לא עובר לבד. זה רק מחמיר.
השיחה הקשה (אבל הכרחית)
אז מה עושים? מדברים. אני יודעת, זה מפחיד. אבל זו הדרך היחידה.
תחשבו על זה ככה: מערכת יחסים היא כמו ריקוד. אם רק אחד מבני הזוג יודע את הצעדים, הריקוד יהיה מגושם ולא מסונכרן. שניכם צריכים ללמוד את הצעדים ביחד, לתקשר, ולהתאים את עצמכם אחד לשני.
אבל איך מתחילים את השיחה הזו? הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך הקשה:
- בחרו זמן ומקום מתאימים: לא באמצע ריב, לא אחרי יום עבודה מתיש, ולא כשאתם ממהרים לאנשהו. תמצאו זמן נינוח, כששניכם רגועים ופנויים להקשיב.
- השתמשו ב"אני" ולא ב"אתה": במקום להגיד "אתה אף פעם לא מקשיב לי", תגידו "אני מרגישה לא מובנת כשאני מדברת אליך". זה עוזר להימנע מהאשמות ולהתמקד ברגשות שלכם.
- היו ספציפיים: במקום להגיד "אני מרגישה מרוחקת ממך", תגידו "אני מתגעגעת לשיחות העמוקות שהיו לנו פעם, ואני מרגישה שאנחנו כבר לא מדברים על מה שחשוב לנו".
- הקשיבו: השיחה הזו צריכה להיות דו-כיוונית. הקשיבו באמת למה שיש לבן הזוג שלכם להגיד, גם אם זה לא מה שרציתם לשמוע. נסו להבין את נקודת המבט שלו.
וזה מביא אותי לנקודה חשובה נוספת:
לפעמים הבדידות היא לא בעיה בקשר, אלא בעיה אצלנו
אני יודעת, זה קשה לשמוע. אבל לפעמים הבדידות נובעת מחוסר ביטחון עצמי, מחוסר סיפוק בחיים, או מבעיות לא פתורות מהעבר. במקרים כאלה, מערכת יחסים לא יכולה לפתור את הבעיה.
למעשה, היא רק יכולה להחמיר אותה. כי אנחנו מצפים מהבן זוג שלנו למלא את החלל הפנימי שלנו, וכשהוא לא מצליח, אנחנו מרגישים מתוסכלים ודחויים.
ד"ר אמילי אסנאל, מחברת הספר "The Defining Decade", מציינת בספרה כי צעירים רבים מצפים מבני זוגם למלא צרכים רגשיים שהיו צריכים להתמלא על ידי חברים, משפחה או עיסוקים אישיים. "זו טעות נפוצה שמובילה לבדידות ותלותיות יתר," היא כותבת.
לכן, חשוב לעשות עבודה פנימית. לשאול את עצמנו: מה חסר לי בחיים? מה הייתי רוצה לשנות? איך אני יכולה להיות מאושרת יותר בעצמי?
אני יודעת שזה מסע ארוך ומאתגר, אבל הוא שווה את זה. כי בסופו של דבר, מערכת יחסים בריאה מתחילה במערכת יחסים בריאה עם עצמנו.
מה למדתי? ומה הלאה?
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה? שלבדידות בקשר יש תפקיד. היא מאותתת לנו שאנחנו צריכות לעצור, להקשיב, ולעשות משהו אחרת. היא לא סוף העולם, היא הזדמנות לצמיחה, לשיפור, ולחיבור עמוק יותר – עם עצמנו ועם בן הזוג שלנו.
אני עדיין לומדת, אני עדיין עושה טעויות, ואני עדיין מרגישה לבד לפעמים. אבל אני כבר לא מפחדת מהבדידות. אני מקבלת אותה כחלק מהחיים, ואני יודעת שיש לי את הכוחות להתמודד איתה.
אני חושבת הרבה על איך אנחנו יכולות ליצור קהילה תומכת יותר לנשים שמרגישות לבד בקשרים שלהן. איך אנחנו יכולות לדבר על זה בפתיחות ובכנות, בלי בושה ובלי שיפוטיות.
מה דעתכן? יצא לכן להרגיש לבד בקשר? מה עזר לכן להתמודד עם זה? אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן.
