היי, אני נעמה. תאמינו או לא, גם אני הייתי שם. לא פעם אחת, ולא פעמיים. שם, זה אומר – בתוך מערכת יחסים, לכאורה הכל טוב ויפה מבחוץ, אבל בפנים? תהום של בדידות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שזה קרה לי. הייתי בטוחה שאם רק אמצא את "האחד", הבדידות הזו, כמו צל טורדני, פשוט תיעלם. כמה наивно הייתי. חשבתי שאני צריכה פתרון חיצוני, כשבעצם המפתח היה לגמרי אצלי.
אז בואו נדבר על זה, בלי מסכות ובלי פילטרים. על הבדידות הזו שמתגנבת פנימה, בין הודעות הבוקר ללילות המשותפים. על איך זה מרגיש כאילו אתם צופים בסרט של עצמכם, ולא באמת משתתפים בו.
איך בדידות נכנסת למערכת יחסים בכלל?
תחשבו על זה כמו סדק בקיר. בהתחלה הוא קטן, כמעט לא מורגש. אבל אם לא מטפלים בו, הוא הולך וגדל, עד שהקיר כולו בסכנה. אותו הדבר עם בדידות. זה יכול להתחיל מחוסר תקשורת כנה, מחוסר אינטימיות רגשית, מחוסר תשומת לב לצרכים של השני. פתאום, אתם מוצאים את עצמכם חיים במקביל, ולא באמת ביחד.
יש מחקרים מראים (למשל, מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שפורסם בכתב העת "Personality and Social Psychology Bulletin") שאנשים שחווים בדידות כרונית, גם בתוך מערכות יחסים, נוטים להיות פחות מרוצים מחייהם באופן כללי, ויותר פגיעים לבעיות בריאותיות. זה לא רק "באסה", זה ממש משפיע על הבריאות שלנו.
אבל הנה הטוויסט – לפעמים אנחנו אלה שמזמינים את הבדידות הזו פנימה. איך? על ידי זה שאנחנו לא אותנטיים. אנחנו מפחדים להראות את הצדדים הפחות יפים שלנו, את הפחדים, את החולשות. אנחנו בונים חומות, במקום גשרים.
אבל רגע, אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ הזה?
זו השאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן. אני לא טוענת שיש לי את כל התשובות, אבל למדתי כמה דברים בדרך.
דבר ראשון – תקשורת, תקשורת, תקשורת. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הבסיס להכל. לא רק לדבר על מה קרה היום בעבודה, אלא לדבר על מה באמת מרגישים. לפתוח את הלב, גם כשזה מפחיד. אני יודעת, זה קשה. לי לקח שנים להבין את זה. היו לי שנים שלא הצלחתי לדבר על הרגשות שלי, זה היה כמו לדבר סינית. אבל עם הזמן, למדתי שזה שווה את המאמץ.
דבר שני – אינטימיות רגשית. זה לא רק סקס. זה להכיר את הנפש של השני. לדעת מה משמח אותו, מה מפחיד אותו, מה גורם לו להרגיש בטוח. זה לשאול שאלות מעמיקות, ולהקשיב באמת לתשובות.
דבר שלישי – תשומת לב. להקדיש זמן איכות אחד לשני, בלי טלפונים ובלי הסחות דעת. לעשות דברים ביחד ששניכם נהנים מהם. לזכור את הדברים הקטנים, כמו יום ההולדת של אמא שלו או את השיר שהוא הכי אוהב.
ואם כבר הזכרנו שירים, פעם שמעתי ראיון עם פסיכולוגית מומחית ליחסים (ד"ר אסתר פרל, שמעניין לבדוק את התובנות שלה בנושא). היא אמרה משהו שנחרט לי בזיכרון: "הבדידות היא לא בהכרח סימן לכך שהקשר לא טוב, אלא סימן לכך שאנחנו צריכים לעשות משהו אחרת". זה נתן לי תקווה. אולי לא הכל אבוד.
אבל הנה האתגר האמיתי: להיות כנים עם עצמכם. לפעמים, הבדידות הזו היא סימן לכך שמשהו באמת לא עובד. שאולי אתם לא נמצאים במקום הנכון, עם האדם הנכון. וזה בסדר. זה לא כישלון. זה פשוט חלק מהמסע שלנו בחיים.
אני יודעת, קל להגיד את זה, אבל קשה לעשות. אני בעצמי עברתי תקופות שבהן העדפתי להישאר במקום לא טוב, רק כי פחדתי מהלא נודע. אבל בסופו של דבר, גיליתי שהבדידות הכי גדולה היא לא להיות לבד, אלא להיות עם מישהו שלא רואה אותך באמת.
ואם אני מנסה הכל, וזה עדיין לא עובד?
שאלה מצוינת. לפעמים, אנחנו צריכים עזרה חיצונית. טיפול זוגי יכול להיות מציל חיים. הוא יכול לעזור לכם לתקשר בצורה טובה יותר, להבין אחד את השני, ולמצוא דרכים לפתור את הבעיות.
בסופו של דבר, הכל תלוי בכם. במה שאתם מוכנים לעשות כדי לשפר את המצב. ואם אתם מרגישים לבד בתוך הקשר שלכם, זכרו שאתם לא לבד. יש עוד הרבה אנשים שמרגישים ככה. ואפשר לצאת מזה.
אני יודעת שזה לא פשוט. אני עדיין לומדת את זה בעצמי. אבל אני מאמינה שאפשר ליצור מערכות יחסים שמבוססות על אהבה, כנות ואינטימיות אמיתית. מערכות יחסים שבהן הבדידות לא תמצא מקום.
עכשיו תורי לשאול – מה הדבר הכי מפחיד שאתם צריכים להגיד לבן/בת הזוג שלכם? מוזמנים לשתף, אני מקשיבה.
