אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לבקש סליחה אמיתית. עמדתי מול חברה הכי טובה שלי, המילים התנגשו לי בפה, והכל הרגיש כמו הצגה גרועה. ידעתי שפגעתי בה, אבל משהו בהתנצלות שלי נשמע מזויף, לא מספיק. היא אמרה לי את זה אחר כך, בעדינות, אבל הכאב שלה היה ברור. הבנתי אז ש"סליחה" זו לא מילת קסם, אלא התחלה של תהליך.
מאז למדתי הרבה על מה הופך סליחה למרפאת, ולא רק למילה ריקה מתוכן. זה לא קל, אבל זה שווה את זה. אתן לכן ספויילר: זה כמעט אף פעם לא קשור אלינו, אלא לצד השני.
הרבה פעמים מלמדים אותנו טכניקות - "תגיד את זה ככה", "תעשה ככה". אבל האמת היא, שלטכניקה אין משמעות אם אין מאחוריה רגש אמיתי. ורגש אמיתי דורש מאיתנו להיות פגיעים.
אז איך עושים את זה נכון? בואו נצלול פנימה.
1. הכירו בפגיעה - מעבר ל"אני מצטער/ת"
נתחיל מזה: "אני מצטער/ת" זה לרוב לא מספיק. למה? כי זה כללי מדי. זה לא מראה שהקשבתם, שהבנתם את עומק הפגיעה. מחקרים מראים שאחד המרכיבים החשובים ביותר בסליחה הוא ההכרה בפגיעה שנגרמה (למשל, ראו מאמר של Lazare, A. (2004). On Apology. Oxford University Press).
אני זוכרת איך פעם, אחרי ויכוח סוער עם בן זוגי, פשוט אמרתי "אני מצטערת". הוא הסתכל עלי ואמר: "על מה בדיוק את מצטערת?". זה צדק. לא פירטתי, לא הסברתי, לא לקחתי אחריות.
נסו משהו כזה: "אני מצטער/ת שאמרתי את הדברים האלה. אני מבינ/ה שזה גרם לך להרגיש..." או "אני לוקח/ת אחריות על זה שלא הקשבתי לך, וגרמתי לך להרגיש לא נשמע/ת".
תובנה: הדיוק הזה חשוב. זה מראה שהשקעתם מחשבה, שאתם לא רק מנסים "לסמן וי".
2. אמפתיה - לראות את העולם מהעיניים שלהם
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל זה קשה ליישום. אמפתיה אמיתית דורשת מאיתנו לשים בצד את האגו שלנו, את הנרטיב שלנו, ולהיכנס לנעליים של האדם השני.
פעם קראתי ראיון עם ד"ר ברנה בראון, חוקרת בושה ופגיעות, שאמרה משהו שנחרט לי בראש: "אמפתיה זה לא להגיד 'אני יודע/ת איך את/ה מרגיש/ה'. זה להגיד 'אני לא יודע/ת איך את/ה מרגיש/ה, אבל אני כאן בשבילך'".
איך עושים את זה? שואלים שאלות! באמת מקשיבים לתשובות! לדוגמה: "אני מבין/ה שזה פגע בך. איך זה גרם לך להרגיש?". ואז, הדבר הכי חשוב, לתת להם את המרחב לבטא את עצמם בלי שיפוטיות או הגנה.
משהו שגיליתי: לפעמים, פשוט להקשיב, בלי לתת עצות או פתרונות, זה הכי מרפא.
3. בקשת סליחה כהזמנה לשיחה - לא סוף פסוק
אל תראו בבקשת סליחה סוף פסוק, אלא התחלה של דיאלוג. תזמינו את הצד השני לשתף אתכם במה שהוא צריך כדי להרגיש טוב יותר.
לדוגמה: "אני רוצה לתקן את מה שקרה. מה אני יכול/ה לעשות כדי לעזור לך להרגיש יותר טוב?". זה יכול להיות משהו קטן כמו להכין להם קפה, או משהו גדול יותר כמו לתת להם מרחב וזמן לעצמם.
אבל שימו לב: לפעמים, הצד השני לא יהיה מוכן לסלוח. וזה בסדר. תנו להם את הזמן שלהם. אל תכריחו אותם. זה לא אומר שניסיתם לשווא. זה אומר שכיבדתם את הרגשות שלהם.
4. שינוי אמיתי - לא רק מילים
אוקיי, ביקשתם סליחה, הקשבתם, הבעתם אמפתיה. אבל מה עכשיו? אם אתם חוזרים על אותה טעות שוב ושוב, הסליחה שלכם הופכת להיות חסרת משמעות.
סליחה אמיתית דורשת שינוי. שינוי בהתנהגות, בגישה, בדרך החשיבה. זה אומר לעשות עבודה פנימית, להבין מה גרם לכם לעשות את הטעות הזו מלכתחילה.
אני יודעת, זה לא קל. זה דורש זמן, מאמץ, ולפעמים גם עזרה מקצועית. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, סליחה אמיתית היא לא רק בשביל הצד השני, אלא גם בשבילכם. היא משחררת אתכם מהאשמה, מהחרטה, מהכעס.
נקודה למחשבה: איך אתם יכולים להראות, לא רק להגיד, שאתם באמת מתכוונים להשתנות?
אני עדיין לומדת את כל זה. עדיין טועה, עדיין מתנצלת בצורה לא מושלמת. אבל אני משתדלת. ואני מאמינה שזה מה שחשוב. ההשתדלות, הכוונה הטובה, הרצון האמיתי לתקן.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל מה שצריך כדי לבקש סליחה שמרפאת באמת. סליחה שנוגעת בלב, סליחה שבאה ממקום של אהבה וכבוד. סליחה שאומרת: "אני רואה אותך, אני שומע אותך, ואני מצטער/ת".
מה דעתכן? מה הניסיון שלכן עם בקשת סליחה? אני ממש רוצה לשמוע.
