האמת? היו תקופות שהייתי בטוחה שהאינטימיות הרגשית היא מיתוס. כמו חד קרן, רק יותר משעמם. כולם מדברים עליה, אף אחד לא באמת חווה אותה. רציתי קשר עמוק, אבל בין הודעות וואטסאפ, מיילים בעבודה וסדרות בנטפליקס, פשוט לא נשאר מקום לנשום, שלא לדבר על להרגיש.
אתם מכירים את זה, נכון? אתם חוזרים הביתה, מתים מעייפות, ובמקום לצלול לשיחה עמוקה עם בן/בת הזוג, אתם מוצאים את עצמכם גוללים באינסטגרם עד שנרדמים על הספה. מתי הפכנו לרובוטים שמדקלמים את אותן שאלות ותשובות בלי באמת להיות שם?
אז מה עושים? איך מצליחים לשמור על קשר אמיתי, כזה שמרגיש חם ועוטף, כשכל העולם סביבנו רועש ודורש תשומת לב? אני לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל גיליתי כמה דברים שעבדו בשבילי, ואני מקווה שיעזרו גם לכם.
האם אינטימיות רגשית היא בכלל אפשרית בעולם של היום?
זה לא סוד שאנחנו חיים בעידן של הסחות דעת אינסופיות. הטלפון, המחשב, הטלוויזיה – כולם נאבקים על תשומת הלב שלנו. מחקרים מראים (לדוגמה, מחקר של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו) שאנשים שמבלים יותר זמן ברשתות חברתיות נוטים לחוות פחות אינטימיות רגשית. אבל האם זה אומר שאינטימיות היא גזרת גורל בעידן המודרני? אני ממש לא חושבת ככה.
לפני כמה שנים, חברה טובה סיפרה לי שהיא קוראת ספרים על מיינדפולנס. "מיינדפולנס? מה זה יעזור לי?", חשבתי לעצמי. "אני צריכה פתרונות פרקטיים, לא מדיטציות". אבל בסוף, מתוך ייאוש, החלטתי לנסות. התחלתי להקדיש כמה דקות ביום לנשימות, ניסיתי להיות יותר מודעת לגוף שלי, למחשבות שלי. ופתאום, קרה משהו מפתיע – התחלתי להרגיש יותר מחוברת לעצמי. וברגע שהייתי יותר מחוברת לעצמי, היה לי יותר קל להתחבר לאחרים.
אינטימיות רגשית מתחילה באינטימיות עם עצמך.
הטעות הנפוצה שמונעת אינטימיות: "אני חייב/ת להיות מושלם/ת"
הרבה פעמים, אנחנו מפחדים להיות פגיעים. אנחנו חוששים לחשוף את החולשות שלנו, את הפחדים שלנו, את הצדדים הפחות יפים שלנו. אנחנו חושבים שאם נהיה מושלמים, אז יאהבו אותנו יותר. אבל האמת היא הפוכה. כשאתה מנסה להיות מישהו שאתה לא, אתה מרחיק את האנשים שאתה רוצה שיהיו קרובים אליך. הם מרגישים שמשהו לא בסדר, שמשהו חסר.
זוכרת פעם שניסיתי להרשים בחור בדייט ראשון? סיפרתי לו על העבודה "המדהימה" שלי (שבפועל הייתה סיוט), על הטיולים "המרתקים" שעשיתי (שחלקם היו משעממים בטירוף), על החברים "המוצלחים" שלי (שלא ראיתי כבר חודשים). הוא חייך בנימוס, אבל בסוף הערב הרגשתי ריקנות נוראית. לא הצלחתי ליצור איתו קשר אמיתי, כי לא הייתי אני האמיתית.
אז מה עושים במקום? במקום לנסות להיות מושלמים, תהיו אותנטיים. שתפו את הקשיים שלכם, את הספקות שלכם, את החלומות שלכם. תראו לאנשים שאתם בני אדם, עם פגמים ועם חוזקות. זה מפחיד, אני יודעת. אבל זה גם משחרר. ואם מישהו לא אוהב אתכם כמו שאתם, אז כנראה שהוא לא האדם הנכון בשבילכם.
מעבר לרשימת המטלות: איך באמת מקשיבים?
הקשבה אמיתית היא מיומנות נרכשת, ובואו נודה על האמת, רובנו לא ממש טובים בה. אנחנו שומעים את המילים, אבל לא באמת מקשיבים למה שנאמר בין השורות. אנחנו עסוקים בלחשוב מה אנחנו הולכים לענות, במקום להיות נוכחים ברגע.
יש טכניקה מעולה, שגיליתי במקרה בספר על תקשורת בינאישית, שנקראת "הקשבה פעילה". הרעיון הוא פשוט: במקום רק להקשיב, אתה משקף את מה ששמעת. אתה אומר משהו כמו "אז בעצם אתה אומר ש...", או "אני מבין שאתה מרגיש...". זה עוזר לך לוודא שהבנת נכון, וזה גם גורם לצד השני להרגיש שמקשיבים לו באמת.
הקשבה פעילה היא לא רק טכניקה, היא דרך להראות אכפתיות.
אבל זה לא תמיד עובד. פעם ניסיתי להשתמש בטכניקה הזו עם בן הזוג שלי, כשהוא היה עצבני על משהו בעבודה. אמרתי לו "אז בעצם אתה מרגיש מתוסכל מהבוס שלך?". הוא הסתכל עליי במבט זועם ואמר "את באמת חושבת שזה מה שאני מרגיש? את בכלל לא מקשיבה לי!". באותו רגע הבנתי שהטכניקה הזו לא תמיד מספיקה. לפעמים, צריך פשוט להיות שם, להחזיק את היד, להציע חיבוק. לפעמים, מילים לא יכולות להחליף את הנוכחות.
ממקורות לא צפויים: מה אפשר ללמוד מסדרות טלוויזיה על אינטימיות?
אני יודעת, זה נשמע קצת מוזר, אבל יש כמה סדרות טלוויזיה שמצליחות לגעת בנושא האינטימיות בצורה מעוררת השראה. לדוגמה, הסדרה "This Is Us" מציגה בצורה כנה ומרגשת את האתגרים של משפחה אחת, ואת הדרכים שבהן הם מצליחים לשמור על קשר חזק למרות הכל. או הסדרה "Modern Love", שמציגה סיפורים קצרים על אהבה מכל הסוגים – אהבה רומנטית, אהבת חברים, אהבה עצמית. הסדרות האלה מזכירות לנו שאינטימיות היא לא רק סקס או רומנטיקה, היא גם חמלה, הקשבה, וקבלה.
אגב, פעם שמעתי פסיכולוגית שאמרה שצפייה בסדרות טלוויזיה יכולה להיות דרך טובה לתרגל אמפתיה. כשאנחנו רואים דמויות מתמודדות עם קשיים, אנחנו יכולים להזדהות איתן, לנסות להבין את נקודת המבט שלהן, ללמוד מהטעויות שלהן. זה לא תחליף לחוויות אמיתיות, אבל זה יכול להיות כלי מועיל.
אז איך האינטימיות הרגשית שלכם נראית? האם אתם מרגישים בנוח לשתף את הפחדים שלכם עם האנשים הקרובים אליכם? האם אתם מקשיבים באמת, או רק מחכים לתורכם לדבר? אני מזמינה אתכם לחשוב על זה, ולשתף אותי בתגובות. אולי ביחד נוכל למצוא דרכים חדשות להתחבר אחד לשני, בצורה עמוקה ואמיתית יותר.
