הפעם הראשונה שהבנתי שאני הופכת להיות אמא שלי? כשהילד שלי, בן שלוש וחצי, עשה לי פרצוף, ואני, בלי לחשוב, צעקתי עליו את אותו משפט שאמא שלי היתה אומרת לי כשהייתי ילדה: "אני לא מאמינה לך!" קפאתי. זה לא הייתי אני. או שאולי כן?
זה הרגע שבו הבנתי – אנחנו לא רק לומדים מההורים שלנו, אנחנו מפנימים אותם. אבל האם אנחנו חייבים להיות הם? האם אפשר לשבור את המעגל? התשובה היא כן. וזה לא קל, אבל זה אחד הדברים הכי חשובים שנעשה למען עצמנו והילדים שלנו.
במאמר הזה, אני לא הולכת לתת לכם רשימת כללים. אני הולכת לשתף אתכם במסע שלי, עם כל הטעויות, התסכולים, ורגעי ה"אהה!" הקטנים. אני מבטיחה, בסוף הקריאה, תרגישו פחות לבד, ויותר בטוחים בכוח שלכם לבחור מי אתם רוצים להיות.
מה זה בכלל "להיות כמו ההורים שלנו"?
לפני שנצא למסע, בואו נדבר על מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו. זה לא תמיד קשור לאירועים טראומטיים. לפעמים, זה דפוסים קטנים, בלתי מודעים, כמו הטון דיבור שלנו, הדרך בה אנחנו מגיבים ללחץ, או אפילו הבחירות שאנחנו עושים בחיים.
פסיכולוגים קוראים לזה "העברה בין-דורית" (intergenerational transmission). במילים פשוטות, זה אומר שאנחנו סופגים את הגישות, האמונות, וההתנהגויות של ההורים שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. (לדוגמה, מחקר מאוניברסיטת קולומביה מצא קשר חזק בין דפוסי התקשרות של הורים לבין דפוסי התקשרות של ילדיהם).
אבל הנה דבר מעניין: לא מדובר בגזרת גורל. אנחנו יכולים לשבור את המעגל הזה. אבל איך?
הצעד הראשון: מודעות עצמית (או, איך להפסיק להיות על אוטומט)
העבודה הכי קשה היא להבין מה בכלל קורה. מהם הדפוסים שאנחנו רוצים לשנות? איפה אנחנו רואים את ההורים שלנו משתקפים בנו?
אני, למשל, גיליתי שאני נוטה לכעוס מהר מדי, בדיוק כמו אמא שלי. זה לא שהיא בן אדם רע, אבל הכעס שלה היה משהו שתמיד הפחיד אותי. אז למה אני עושה את זה בעצמי?
התשובה היא, כמובן, מורכבת. אבל אחד הדברים שעזרו לי היה להתחיל לשים לב. לשים לב לטון הדיבור שלי, לתגובות הפיזיות שלי, למחשבות שעוברות לי בראש לפני שאני מתפרצת.
אבל מה עושים עם זה?
שינוי דפוסים: זהירות, עבודה בשיפוצים!
אוקיי, אז הבנו שאנחנו עושים משהו שאנחנו לא אוהבים. עכשיו מה?
זה הזמן להתחיל לשנות את הדפוסים האלה. וזה לא קל. זה כמו לנסות לשנות הרגל ישן, רק שההרגל הזה טבוע בנו עמוק.
אחד הדברים שעזרו לי היה "כלל החמש שניות". כשבא לי להתפרץ, אני עוצרת, סופרת עד חמש, ונושמת עמוק. נשמע מטופש? אולי. אבל זה נותן לי מספיק זמן לחשוב לפני שאני מגיבה.
טכניקה נוספת שלמדתי מסדנת מיינדפולנס: לשאול את עצמי, מה אני מרגישה עכשיו? לא מה אני חושבת, אלא מה אני מרגישה. זה עוזר לי לזהות את הרגשות הבסיסיים שמובילים לכעס, כמו פחד, תסכול, או חוסר אונים.
היופי שבחוסר שלמות: ללמוד לסלוח לעצמך
אני הולכת להיות כנה אתכם: אני עדיין מתפרצת לפעמים. עדיין אומרת דברים שאני מצטערת עליהם. וזה בסדר.
כי אנחנו בני אדם. אנחנו לא מושלמים. ואם אנחנו מנסים להיות מושלמים, אנחנו רק מעמיסים על עצמנו עוד יותר לחץ.
הדבר הכי חשוב הוא ללמוד לסלוח לעצמנו. להבין שעשינו טעות, ללמוד ממנה, ולהמשיך הלאה.
הפסיכואנליטיקאית ד"ר שריל סנדברג טוענת בספרה "Lean In" שפרפקציוניזם הוא האויב של ההתקדמות. "עדיף לעשות משהו לא מושלם מאשר לא לעשות כלום בכלל," היא כותבת.
מחוץ לקופסה: איך למצוא את הדרך שלך
עכשיו, הנה משהו שאולי יפתיע אתכם: אחד הדברים הכי מועילים שעשיתי כדי להפסיק להיות כמו אמא שלי, היה דווקא להבין אותה יותר.
למדתי על הילדות שלה, על האתגרים שהיא התמודדה איתם, על הפחדים שלה. ופתאום, הכעס שלה הפך להיות מובן יותר. לא מצדיק אותו, אבל מובן.
אז אולי הצעד הכי חשוב במסע הזה הוא לא רק להבין את עצמנו, אלא גם להבין את ההורים שלנו. לראות אותם כבני אדם, עם כל המורכבות והפגמים שלהם.
אני לא יודעת מה המסע שלכם יהיה. אני לא יודעת אם תצליחו לשבור את המעגל לגמרי. אבל אני יודעת דבר אחד: אם תנסו, אתם כבר תהיו הורים טובים יותר.
אז מה אתם חושבים? האם אתם מזהים דפוסים שאתם רוצים לשנות? אני אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם.
