אוקיי, בואו נדבר על זה. על הדייטים האלה שגורמים לך לרצות להיעלם, להתאדות, ואם אפשר, להשאיר אחריך פתק קצר שמסביר שזה לא את, זה הוא (או היא, או הנסיבות הקוסמיות). אני מדברת על הדייט שהיה כל כך גרוע, שהוא הפך לאגדה אורבנית אישית.
אני זוכרת את עצמי יושבת מולו, מנסה נואשות למצוא משהו, כל דבר, שאפשר לדבר עליו. הוא דיבר על עצמו. הרבה. על העבודה שלו, על האוטו שלו, על הדיאטה החדשה שלו (שלא עבדה). אני? הייתי קיר. מהנהנת בנימוס, מחייכת חיוכים מזויפים שהיו יכולים להטעות רק את סבתא שלי.
זה לא היה רק משעמם. זה היה... מייאש. הרגשתי כאילו שאב לי את הנשמה. ואז, הגיע הרגע הזה. הוא שאל אותי: "אז, מה את עושה בחיים שלך?". שאלה לגיטימית, נכון? אבל משהו בטון שלו, במבט שלו, גרם לי להרגיש שאני צריכה להצדיק את הקיום שלי.
אמרתי לו שאני כותבת. כתבתי תמיד, אבל רק לעצמי. זה היה משהו אישי, משהו ששמרתי לעצמי. הוא גיחך. "אה, אז את אחת מאלה שחושבות שהן סופרות?".
בום.
באותו רגע, משהו השתנה בי. לא במובן הטוב. במובן הזה שהרגשתי קטנה, חסרת ערך, מטומטמת אפילו. חשבתי לעצמי: למה בכלל טרחתי לצאת מהבית? למה אני מבזבזת את הזמן שלי על מישהו שגורם לי להרגיש ככה?
אבל הנה הטוויסט. הלקח הכי גדול שלמדתי מהדייט הנורא הזה הוא לא על הבחור. הוא עלי. על איך אפשרתי לו לגרום לי להרגיש ככה.
אני יודעת, אני יודעת. זה קלישאתי. אבל רגע, תקשיבי לי.
אחרי אותו דייט, התחלתי לחקור את הנושא של הערכה עצמית, אסרטיביות, ואיך אנחנו מאפשרים לאחרים להגדיר אותנו. קראתי המון. בין היתר נתקלתי במחקרים של ברנה בראון, חוקרת מדהימה שמתעסקת בפגיעות ואותנטיות. היא טוענת שהיכולת שלנו להיות פגיעים היא המפתח לחיבור אמיתי עם אחרים, אבל גם עם עצמנו. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.)
אבל מה זה אומר בפועל?
זה אומר שאם הייתי יוצאת לדייט הזה עם יותר ביטחון בעצמי, עם יותר מודעות לערך שלי, אולי לא הייתי נותנת לו להשפיע עלי ככה. אולי הייתי עונה לו בביטחון: "כן, אני כותבת, ואני גאה בזה". או, אולי אפילו הייתי קמה והולכת.
אבל לא עשיתי את זה.
וזה בסדר. כי למדתי מזה.
זה הלקח הכי חשוב. לא על איך לבחור דייטים יותר טובים (למרות שזה בהחלט בונוס), אלא על איך לבחור את עצמי. איך להגן על האנרגיה שלי. איך לא לתת לאף אחד להגדיר אותי.
תחשבי על זה רגע. כמה פעמים יצאת לדייט או לפגישה או אפילו סתם ניהלת שיחה עם מישהו שהוריד לך את הביטחון? כמה פעמים שתקת כשמישהו אמר משהו פוגע או מזלזל?
אנחנו עושות את זה. הרבה.
אבל זה לא חייב להיות ככה.
יש לי תרגיל קטן בשבילך. בפעם הבאה שאת יוצאת לדייט, תזכרי דבר אחד: את שווה. את מוכשרת. את מעניינת. ואם מישהו לא רואה את זה, זאת בעיה שלו, לא שלך.
אבל רגע, מה אם אני טועה? מה אם אני באמת לא סופרת טובה? או לא מספיק מצליחה? או לא מספיק יפה?
האמת? זה לא משנה.
כי גם אם כל הדברים האלה נכונים (והם כנראה לא), זה לא מגדיר אותך. את משהו הרבה יותר גדול מסך כל הפגמים שלך. את בן אדם. עם חלומות, רצונות, פחדים, ושאיפות. ואף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לקחת את זה ממך.
עוד מקור מעניין בהקשר הזה הוא הספר "Mindset" של קרול דואק, שמסביר איך הגישה שלנו (קבועה או מתפתחת) משפיעה על ההישגים וההצלחה שלנו בחיים. (Dweck, C. S. (2006). Mindset: The new psychology of success. Random House.) הוא עוזר להבין למה לא צריך לפחד מכישלון, ולראות בו הזדמנות לצמיחה.
היום, כשאני יוצאת לדייט, אני זוכרת את הבחור ההוא. ואני מודה לו. כי הוא לימד אותי שיעור חשוב. הוא לימד אותי לא לתת לאף אחד להגדיר אותי. הוא לימד אותי לבחור בעצמי.
אז, מה הלקח שלך מהדייט הכי גרוע שלך? אני באמת רוצה לדעת. שתפי אותי. אולי גם אני אלמד משהו חדש.
