האמת? פעם חשבתי שאני יודעת הכל על גיל ההתבגרות. קראתי ספרים, שמעתי הרצאות, הנהנתי בנימוס מול כל מומחה. ואז… הגיעו הילדים שלי לגיל הזה.
בום.
כל התיאוריות התפוצצו לי בפנים כמו בלון מלא קונפטי. הבנתי שמה שקורה בפועל רחוק שנות אור ממה שכתוב בספרים. האם אני לבד? ממש לא!
אני מבטיחה לכן, בסוף הקריאה הזאת, תרגישו פחות לבד ויותר מצוידות. לא יהיו פה פתרונות קסם, אבל כן יהיו תובנות שיעזרו לכן לראות את התקופה הזאת באור קצת אחר. וזה שווה הכל.
המוח המתבגר: לא באמת קילקול מכוון
אחד הדברים שהכי קשה לי להבין בהתחלה היה למה הם פשוט לא מקשיבים. הרי אני אומרת להם את הדבר הנכון, ההגיוני, הדבר שמגן עליהם! למה הם מתעקשים לעשות בדיוק ההפך?
אז גיליתי את המוח המתבגר. ד"ר דניאל סיגל, נוירופסיכיאטר ומחבר הספר "סערת מוחות", מסביר בצורה מדהימה את השינויים הדרמטיים שמתרחשים במוח בתקופה הזאת. המוח עובר "ארגון מחדש" מטורף, וזה משפיע על הכל: על הרגשות, על ההתנהגות, על קבלת ההחלטות.
ואז קלטתי - זה לא שהם רוצים להרגיז אותי. המוח שלהם פשוט עובד אחרת.
רגע של תובנה: כשהבנתי את זה, במקום לכעוס, התחלתי לרחם עליהם קצת. זה עזר לי מאוד.
המרדנות: צורך אמיתי או סתם פוזה?
אוקיי, אז המוח משתנה. אבל מה עם כל המרד הזה? חייבים להתווכח על כל דבר?
פה נכנסת לתמונה הפסיכולוגית התפתחותית, אריקה אריקקון. הוא טען שגיל ההתבגרות הוא תקופה של חיפוש זהות. הם מנסים להבין מי הם, מה הם רוצים להיות, איפה הם משתלבים בעולם. והדרך שלהם לעשות את זה היא, בין היתר, להתנגד למה שאנחנו אומרים להם.
זה בעצם ניסיון לגיטימי להגדיר את עצמם. זה עדיין לא אומר שאני צריכה להסכים לכל דבר, אבל זה עוזר לי לזכור שמאחורי ה"לא!" המתריס מסתתר צורך אמיתי.
ואגב, לפעמים המרדנות היא פשוט דרך להשיג תשומת לב. לא תמיד צריך לקחת את זה אישית.
החברים: יותר חשובים ממני? (לצערי, כן)
אחד הדברים שהכי מתסכלים אותי זה לראות איך הילדים שלי מקשיבים לחברים שלהם יותר מאשר לי. כאילו, מה? אני לא יודעת כלום?
אבל האמת היא שבגיל ההתבגרות, החברים הופכים להיות הדבר הכי חשוב בעולם. הם מחפשים קבלה, שייכות, תמיכה. החברים מבינים אותם יותר טוב ממני, לפחות ככה הם מרגישים.
אז מה עושים? מוותרים? ממש לא. אבל צריך לשנות גישה. במקום לנסות להתחרות בחברים, צריך לנסות להיות שם בשבילם, לתמוך בהם, גם אם לא תמיד מסכימים עם הבחירות שלהם.
המדיה החברתית: ברכה או קללה? תלוי איך מסתכלים
אני מודה, אני חוששת מאוד מהמדיה החברתית. כל הלחץ הזה להיראות מושלם, כל ההשוואות הבלתי פוסקות, כל הבריונות ברשת… זה מפחיד אותי.
אבל המדיה החברתית היא גם כלי מדהים ליצירת קשר, ללמידה, ליצירתיות. היא מאפשרת להם להתחבר לאנשים מכל העולם, ללמוד דברים חדשים, לבטא את עצמם.
הבעיה היא לא המדיה החברתית עצמה, אלא האופן שבו אנחנו משתמשים בה. צריך ללמד אותם איך להשתמש בה בצורה חכמה, איך להגן על עצמם, איך לא ליפול למלכודות. וזה תפקיד שלנו.
טיפ קטן: תתעניינו במה הם עושים ברשת. תשאלו שאלות, תראו שאתם מקשיבים. זה יכול לפתוח דלת לשיחה.
הכישלונות: הזדמנות לצמיחה (כן, באמת!)
אני יודעת, אף אחד לא אוהב כישלונות. אבל האמת היא שכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ודווקא בגיל ההתבגרות, הם יכולים להיות הזדמנות מדהימה לצמיחה.
אני זוכרת שבתי קיבלה ציון נמוך במבחן שהיא מאוד רצתה להצליח בו. היא הייתה שבורה. אני רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שזה לא נורא, אבל במקום זה שאלתי אותה: "מה למדת מזה?".
בהתחלה היא כעסה עלי, אבל אחר כך היא התחילה לחשוב. היא הבינה שהיא לא התכוננה מספיק טוב, שהיא לא ביקשה עזרה כשצריכה, שהיא לא הקדישה מספיק זמן ללימודים.
היא השתמשה בכישלון הזה כדי להשתפר, כדי ללמוד איך להתמודד עם אתגרים, כדי להיות חזקה יותר. וזה היה שווה הכל.
אז מה למדתי מכל זה?
- גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת, אבל גם מדהימה.
- הילדים שלנו לא מנסים להקשות עלינו. הם פשוט מנסים להבין את עצמם.
- החברים שלהם חשובים להם, אבל זה לא אומר שאנחנו לא חשובים.
- המדיה החברתית היא כלי, ואנחנו צריכים ללמד אותם איך להשתמש בו בצורה חכמה.
- כישלונות הם הזדמנות לצמיחה.
ואני? אני עדיין לומדת. כל יום הוא אתגר חדש. אבל אני יודעת שאם אני אשאר פתוחה, סבלנית, אוהבת, אני אצליח לעבור את התקופה הזאת בשלום. ואולי אפילו להנות קצת בדרך.
ואתן? איך אתן מתמודדות עם גיל ההתבגרות? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן!
