היו ימים שהייתי בטוחה שהבנתי הכל. ילדים? שטויות, אני אהיה ההורה המושלם! קראתי ספרים, שמעתי הרצאות, צפיתי בסרטונים… ואז נולדה בתי הבכורה. בום. המציאות טפחה לי על הפנים.
אני זוכרת את עצמי יושבת באמצע הלילה, מותשת, מנסה להבין למה היא בוכה, כשאני כבר ניסיתי ה-כ-ל. ואז זה היכה בי: אני לא באמת יודעת מי אני, איך אני מגיבה ללחץ, מה הגבולות שלי. איך אני יכולה להיות הורה טוב, אם אני לא מצליחה להיות ההורה של עצמי?
זה אולי נשמע קלישאתי, אבל תחשבו על זה רגע: האם אנחנו מטפלים בעצמנו באותה מסירות שאנחנו מצפים לטפל בילדים שלנו? האם אנחנו מקשיבים לצרכים שלנו, מרגיעים את עצמנו ברגעים קשים, מציבים גבולות בריאים?
ואולי השאלה הכי חשובה: האם אנחנו מקבלים את עצמנו – על הפגמים, החולשות והטעויות שלנו – באותה אהבה ללא תנאי שאנחנו מייחלים להעניק לילדים שלנו?
הרעיון של "להיות ההורה של עצמך" הוא לא המצאה שלי. הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ניקול לפרה מדברת על זה רבות בספרה "How to Do the Work". היא טוענת שהרבה דפוסי התנהגות שלנו, במיוחד אלו שאנחנו מעבירים לילדים שלנו, נובעים מפצעי ילדות לא מטופלים. (LaPera, Nicole LePera. How to Do the Work. Harper Perennial, 2021.)
אבל מה זה אומר בפועל? איך הופכים להיות ההורה של עצמך? הנה כמה תובנות שאספתי בדרך, עם קצת ניסוי וטעייה (הרבה טעייה, אם להיות כנה):
להקשיב לקול הפנימי – גם כשהוא לא נעים
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כמה פעמים אנחנו באמת עוצרים להקשיב לעצמנו? לא לרעשים מבחוץ, לא לציפיות של אחרים, אלא לקול הקטן הזה שבתוכנו שאומר "זה לא נכון לי" או "אני צריכה הפסקה"?
לפעמים אנחנו מפחדים מהקול הזה. הוא עלול לחשוף דברים שלא נעים לנו להתמודד איתם. אבל דווקא שם, בתוך חוסר הנוחות, נמצאת הצמיחה.
אני זוכרת פעם שהסכמתי לעזור לחברה עם אירוע גדול, למרות שהייתי עמוסה בעבודה ובטיפול בילדים. הקול הפנימי שלי צעק "לא!", אבל התעלמתי. ניחשתם נכון, נגמרתי מזה. הייתי מותשת, עצבנית, ופשוט לא נכחתי בשביל המשפחה שלי.
מפה לשם, למדתי שיעור חשוב: להקשיב לגוף שלי, גם כשהוא אומר לי דברים שלא נוח לי לשמוע. זה לא אומר להיות אגואיסטית, זה אומר לדאוג לעצמי כדי שאוכל לדאוג לאחרים.
לפעמים ההקשבה הכי חשובה היא זו שאנחנו מעניקים לעצמנו.
ללמוד להרגיע את עצמנו – גם כשהכל קורס
הורות היא רכבת הרים רגשית. יש רגעים של אושר צרוף, ויש רגעים של תסכול עצום. איך אנחנו מגיבים ברגעים האלה? האם אנחנו נותנים לרגשות להשתלט עלינו, או שאנחנו מצליחים להרגיע את עצמנו?
אני לא מדברת על "לדחוף את הרגשות הצידה", אלא על ללמוד לנהל אותם בצורה בריאה. זה יכול להיות באמצעות נשימות עמוקות, מדיטציה, יומן רגשות, או כל דבר שעוזר לנו לחזור למרכז.
גיליתי שאחת השיטות הכי יעילות בשבילי היא פשוט לצאת לטבע. חצי שעה של הליכה בפארק, בלי טלפון, בלי הסחות דעת, עושה פלאים לנפש שלי.
לפעמים אני גם מוצאת נחמה במקורות לא צפויים. אני מאוד אוהבת לקרוא מאמרים על פילוסופיה בודהיסטית (כמו אלו של Pema Chödrön), שנותנים לי פרספקטיבה אחרת על החיים והקשיים שלנו. (Chödrön, Pema. When Things Fall Apart: Heart Advice for Difficult Times. Shambhala Publications, 2000.)
אל תזלזלו בכוח של רגע אחד של שקט.
להציב גבולות בריאים – גם לעצמנו
הגבולות שלנו מגדירים את מי שאנחנו. הם אומרים לעולם מה אנחנו מוכנים לקבל, ומה לא. אבל כמה פעמים אנחנו מוותרים על הגבולות שלנו כדי לרצות אחרים? כמה פעמים אנחנו אומרים "כן" כשבפנים אנחנו צועקים "לא"?
הצבת גבולות בריאים היא לא רק חשובה ליחסים שלנו עם אחרים, אלא גם ליחסים שלנו עם עצמנו. זה אומר להגיד "לא" לדברים שלא מתאימים לנו, להקדיש זמן לדברים שחשובים לנו, ולדאוג לצרכים שלנו.
זה לקח לי זמן להבין שאני לא חייבת להיות "סופר-אמא" שעושה הכל. מותר לי לבקש עזרה, מותר לי לנוח, ומותר לי להגיד "לא" לפעמים. זה לא הופך אותי לפחות טובה, זה הופך אותי ליותר אותנטית.
אגב, טיפ קטן: תתחילו בקטן. אל תנסו לשנות הכל בבת אחת. תבחרו גבול אחד שאתם רוצים להציב, ותתמקדו בו. לאט לאט זה יהפוך להרגל.
אז מה למדתי מכל זה? שהורות אמיתית מתחילה קודם כל בינינו לבין עצמנו. שאנחנו צריכים להיות ההורים של עצמנו – להקשיב, להרגיע, להציב גבולות, ובעיקר – לקבל את עצמנו באהבה ללא תנאי.
וזה לא תמיד קל. יש ימים שאני מרגישה שאני מצליחה, ויש ימים שאני מרגישה שאני נכשלת. אבל אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. שאני לומדת וצומחת כל יום. ושאני עושה את הכי טוב שאני יכולה.
אבל האם זה באמת אפשרי להיות ההורה המושלם של עצמך? האם יש בכלל דבר כזה? או שאולי, כמו בהורות, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות, לטעות, ללמוד, ולנסות שוב?
אני באמת סקרנית לשמוע מה אתם חושבים. שתפו אותי בתובנות שלכם, בטעויות שלכם, וברגעים שבהם הרגשתם שאתם סוף סוף מבינים את עצמכם קצת יותר טוב.
