זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת ראיתי את עומר, הבן שלי? לא ראיתי אותו כאוסף של דרישות – חיתול, ארוחה, שינה – אלא כבן אדם קטן עם רגשות עצומים? זה קרה ביום הולדת שנתיים שלו. ציפיתי ליום שמח, עם בלונים ועוגה. במקום זה, קיבלתי התקף זעם נוראי, כזה שגרם לי לרצות לברוח מהמסיבה שלו. בכיתי אחר כך, לא כי הוא הקשה עליי, אלא כי הרגשתי שאני לא מבינה אותו. שאני לא מצליחה להיות האמא שהוא צריך.
היום, אחרי שנים של קריאה, ניסוי וטעייה (הרבה טעייה!), אני יודעת שעומר הוא ילד רגיש מאוד. אבל האמת? ההגדרה הזו לא באמת שינתה משהו. מה ששינה הכל היה פשוט להקשיב.
אבל איך מקשיבים באמת? איך מבינים את הניואנסים הדקים האלה, את הרעידות הקטנות שמאותתות שמשהו לא בסדר?
זו השאלה שאני רוצה לחקור איתך היום. לא אתן לך רשימה של "טיפים לילדים רגישים". אני רוצה להציע לך מסע – מסע להקשבה עמוקה יותר, כזו שתשנה לא רק את הילד שלך, אלא גם אותך.
מה זה בכלל אומר "רגיש"?
כולם מדברים על זה. "הילד שלי רגיש", "הוא נפגע מכל דבר", "היא בוכה בלי סיבה". אבל מה זה אומר באמת? הפסיכולוגית איליין ארון, בספרה "The Highly Sensitive Child," מגדירה רגישות כנטייה מולדת לעבד מידע בצורה מעמיקה יותר. זה אומר שהילדים האלה קולטים יותר פרטים מהסביבה שלהם, ושהם מושפעים מהם בעוצמה רבה יותר.
אבל רגע, מה זה אומר בפועל? הרי כל ילד הוא שונה, ומה שגורם לאחד לבכות, לא מזיז לשני.
אז הנה תובנה מפתיעה: רגישות היא לא חולשה. היא פשוט דרך אחרת לחוות את העולם.
מבחינתי, ההבנה הזו שינתה הכל. במקום לנסות "לתקן" את עומר, התחלתי לראות את הרגישות שלו כמתנה. כמפתח להבנה עמוקה יותר של העולם.
אבל איך הופכים את התיאוריה למעשה?
אני לא אשקר לך, זה לא קל. זה דורש סבלנות, הקשבה, ובעיקר – נכונות להטיל ספק בעצמך.
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בהתחלה הייתה לנסות "להגן" על עומר מכל דבר שמציק לו. חשבתי שאם אני אשמור אותו בתוך בועה, הוא יהיה מאושר. אבל מה שקרה בפועל היה שהוא הפך להיות תלותי וחרדתי עוד יותר.
ואז נתקלתי במחקר מעניין על "חוסן נפשי". המחקר, שפורסם בכתב העת "Child Development", הראה שילדים שמפתחים חוסן נפשי הם לא אלה שמעולם לא חוו קשיים, אלא אלה שלמדו להתמודד איתם.
אז שיניתי גישה. במקום להגן עליו, התחלתי לתת לו כלים להתמודד. למדתי אותו לזהות את הרגשות שלו, לקרוא להם בשם, ולמצוא דרכים בריאות להביע אותם.
למשל, כשהוא היה מתרגז ממשהו, במקום לנסות להרגיע אותו מיד, הייתי שואלת אותו: "מה אתה מרגיש עכשיו? איפה אתה מרגיש את זה בגוף?"
זה לא עבד תמיד, כמובן. היו פעמים שהוא פשוט התפוצץ, ולא היה מוכן לדבר. אבל לאט לאט, הוא התחיל ללמוד איך לווסת את הרגשות שלו בעצמו.
מה שאף אחד לא מספר לך על הורות לילד רגיש
אוקיי, אז דיברנו על הקשבה ועל כלים להתמודדות. אבל יש עוד משהו שאני רוצה לחלוק איתך, משהו שאף אחד לא מספר לך בספרי ההדרכה.
הורות לילד רגיש היא מסע של גילוי עצמי.
כי כדי להבין את הילד שלך, את צריכה קודם כל להבין את עצמך. את הטריגרים שלך, את הפחדים שלך, את האמונות שלך.
אני, למשל, גיליתי שאני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. שאני מצפה מעצמי להיות מושלמת, ושאני מעבירה את הציפיות האלה גם לעומר.
ההבנה הזו הייתה קשה, אבל היא גם הייתה משחררת. כי ברגע שהבנתי את זה, יכולתי להתחיל לשנות את הגישה שלי. יכולתי להתחיל להיות יותר סלחנית כלפי עצמי, ויותר מקבלת כלפי עומר.
אז אם יש משהו אחד שאני רוצה שתקחי מהמאמר הזה, זה את זה: תסתכלי פנימה. תבדקי מה מפעיל אותך, ואיך זה משפיע על הילד שלך.
זה לא קל, אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, הורות היא לא רק על גידול ילדים. היא גם על גידול עצמי.
אז איפה את במסע הזה? מה הדבר הבא שאת רוצה לנסות?
