זוכרים את הפעם האחרונה שהרגשתם שמקשיבים לכם באמת? לא הקשבה מנומסת, לא הקשבה שמחכה לתור שלה לדבר, אלא הקשבה טוטאלית, שבה אדם נמצא שם בשבילכם, עם כל כולו? לי זה קרה לא מזמן, וזה היכה בי כמו ברק – כמה נדירה ההקשבה הזו, וכמה כוח יש לה.
פעם חשבתי שהקשבה טובה היא פשוט לא להפריע. לשתוק בזמן שאחרים מדברים. אבל אז גיליתי שזה רק חלק קטן מהתמונה. ההקשבה האמיתית מתחילה הרבה לפני שהפה נסגר, והיא הרבה יותר עמוקה מסתם שמירה על שקט.
המאמר הזה הוא לא מדריך "עשה ואל תעשה" להקשבה. הוא יותר כמו מסע אישי, מלווה בתובנות, כישלונות והרבה מאוד סימני שאלה. כי האמת היא, שאין פתרון אחד שמתאים לכולם. מה שעובד לי, אולי לא יעבוד לכם. אבל אני מקווה שהמסע הזה יעורר בכם השראה לחקור את האמנות האבודה הזו בעצמכם.
איך בעצם מקשיבים? (ולמה זה כל כך קשה?)
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים ביום אתם באמת מקשיבים? או שאתם כבר חושבים על מה לענות, שוקלים את המילים, או בכלל בודקים את הטלפון מתחת לשולחן? אני מודה, גם אני נופלת בזה לא מעט. אנחנו חיים בעולם שמקדש את הדיבור, את השיווק העצמי, את הצורך להשמיע. אבל מה עם הצד השני?
אחת התובנות המפתיעות ביותר שלי הגיעה דווקא ממחקר על תקשורת בין-אישית אצל שימפנזים (כן, קראתם נכון!). המחקר הזה, שפורסם בכתב העת "Animal Behaviour" (de Waal, 2001), הראה שהקשבה פעילה – שמסומנת על ידי מחוות גוף, קשר עין ותגובות רגשיות – היא המפתח ליצירת קשרים חברתיים חזקים ופתרון קונפליקטים. אם זה עובד אצל שימפנזים, אולי יש פה משהו בשבילנו?
אבל רגע, האם אנחנו בכלל יודעים מהי הקשבה פעילה?
הקשבה פעילה היא לא רק לשמוע את המילים, אלא גם להבין את המשמעות מאחוריהן.
זו היכולת להתחבר רגשית לדובר, לראות את העולם מנקודת המבט שלו, ולהגיב בצורה אמפתית ומותאמת. זה אומר לשים בצד את האג'נדות שלנו, את הדעות הקדומות שלנו, את הצורך להיות צודקים. זה אומר להיות שם, באופן מלא, בשביל האדם שמולנו.
הטעות הכי גדולה שלי (ומה למדתי ממנה)
אני זוכרת שיחה אחת במיוחד, עם חברה טובה שחוותה תקופה קשה. הייתי בטוחה שאני מקשיבה לה, נתתי לה עצות, ניסיתי לעודד אותה. אבל אז היא עצרה אותי ואמרה: "נעמה, אני לא צריכה עצות, אני רק צריכה שיקשיבו לי." וואו. זה היה כמו סטירה מצלצלת. הבנתי שטעיתי. לא הקשבתי לה, הקשבתי לעצמי, לצורך שלי לתקן, לעזור, להיות חכמה.
ומאז, אני מנסה ליישם את הלקח הזה בכל שיחה. זה לא תמיד קל, אבל אני משתדלת:
- להניח את הטלפון בצד (באמת!).
- להתרכז במה שהאדם השני אומר, בלי לתכנן מה לענות.
- לשאול שאלות פתוחות שמזמינות אותו להרחיב.
- להגיב בצורה אמפתית, גם אם אני לא מסכימה עם מה שהוא אומר.
לפעמים אני מצליחה, לפעמים פחות. אבל אני ממשיכה לנסות. כי אני מאמינה שההקשבה היא מתנה שאנחנו יכולים לתת אחד לשני. מתנה שיכולה לשנות חיים.
מעבר למילים: ההקשבה שבגוף
אגב, חשבתם פעם על איך אנחנו מקשיבים עם הגוף שלנו? מחקרים מראים ששפת הגוף שלנו משפיעה באופן משמעותי על האופן שבו אנשים תופסים אותנו כמקשיבים טובים (Patterson, 1983). למשל, שמירה על קשר עין (במידה), הטיית הגוף קדימה, והנהון קל בראש – כל אלה משדרים שאנחנו מעורבים ומתעניינים.
אבל זה לא רק עניין של "טכניקה". ההקשבה האמיתית משתקפת בשפת הגוף שלנו באופן טבעי. כשאנחנו באמת מקשיבים, הגוף שלנו נרגע, הפנים שלנו מתרככות, ואנחנו נכנסים למעין "סינכרון" עם האדם שמולנו. זה כמו ריקוד שקט, שבו אנחנו מובילים ומונחים בו זמנית.
אבל מה קורה כשקשה לנו להקשיב? כשמשהו מפריע לנו, מעצבן אותנו, או פשוט משעמם אותנו? כאן נכנס לתמונה האתגר האמיתי. כי ההקשבה היא לא רק עניין של מיומנות, היא גם עניין של בחירה. בחירה להיות נוכחים, בחירה להיות סבלניים, בחירה לתת מקום לאחר.
אז מה עושים מכאן? (כי אין פתרון קסם)
אז אחרי כל זה, מה בעצם אפשר לעשות כדי לשפר את כישורי ההקשבה שלנו? קודם כל, צריך להיות מודעים לחשיבות של זה. להבין שההקשבה היא לא רק כלי תקשורתי, אלא גם דרך חיים. דרך ליצור קשרים עמוקים יותר, להבין את העולם טוב יותר, ולהיות בני אדם טובים יותר.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מנסה. אבל אני יודעת דבר אחד בבירור: כשאני מקשיבה באמת, הכל משתנה. היחסים שלי, התפיסה שלי, אפילו היכולת שלי להיות יצירתית ומוצלחת.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לנסות?
ואולי השאלה הכי חשובה היא: איך אתם מקשיבים לעצמכם?
