האמת? כשדמיינתי את ההורות, ראיתי בעיני רוחי שדות חמניות, צחוק מתגלגל, וערבים חמימים עם ספרים וחיבוקים. בפועל? היו יותר ערבים של ניקוי קיא, דמעות (שלי ושל הילד), ותחושה מתמדת שאני עושה הכל לא נכון. אבל היי, לפחות החמניות נראו יפות באינסטגרם, נכון?
אף אחד לא סיפר לי על הבדידות המוחצת.
זו לא סתם בדידות של להיות לבד פיזית. זו הבדידות של להרגיש שאת לבד בהחלטות, בהתמודדויות, בתחושות. כשאתה מנסה לג'נגל בין קריירה, בית, זוגיות, וילד, אתה מגלה שהשפיות שלך היא הכדור הראשון שנשמט.
כשהבת שלי הייתה בת שנה, מצאתי את עצמי בוכה בשירותים באמצע הלילה. לא סתם בוכה, מייללת. חשבתי לעצמי, "איך הגעתי למצב הזה?" זה לא היה התינוק שלה – הוא היה מדהים. זה היה הלחץ, התסכול, והתחושה שאני נכשלת בכל התחומים. ואז זה היכה בי: הייתי צריכה עזרה.
אבל לבקש עזרה? זה להודות בכישלון, לא? זה להגיד "אני לא מסוגלת", ובעולם שבו האימהות מצטיירת כתחרות, זו הודאה מפחידה.
אז שתקתי.
למזלי, חברה טובה, נועה, שמה לב. היא פשוט שאלה, "הכל בסדר? את נראית עייפה במיוחד." השאלה הזו, כנה ואמיתית, פתחה לי סכר של רגשות. התוודתי בפניה על הכל – על הבדידות, על החרדות, על הפחד שאני לא מספיק טובה.
מסתבר, שהיא הרגישה בדיוק אותו הדבר.
דיברנו שעות, שתינו תה קר, ופשוט היינו שם אחת בשביל השנייה. זה היה הרגע שבו הבנתי את החשיבות של קהילה. להיות חלק ממשהו גדול ממך, שמבין אותך, שלא שופט אותך.
מחקרים מראים (ראו לדוגמה את המחקר של אוניברסיטת שיקגו על בדידות אימהות) שאמהות מבודדות נוטות יותר לפתח דיכאון אחרי לידה וחרדות. אבל זה לא רק אחרי הלידה. הבדידות הזו יכולה להופיע בכל שלב בהורות.
ואז חשבתי לעצמי, למה אנחנו לא מדברים על זה יותר? למה אנחנו מציירים תמונה מושלמת של הורות, כשאנחנו יודעים שהמציאות הרבה יותר מורכבת?
אולי זה הפחד. אולי זה הבושה. אולי אנחנו חוששים שאם נודה שאנחנו מתקשים, אנשים ישפטו אותנו. אבל מה אם דווקא ההפך הוא הנכון? מה אם דווקא השיתוף, הפתיחות, והכנות הם אלו שיעזרו לנו לשרוד?
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של ברנה בראון שאמרה, "בדידות היא ההרגשה הכי כואבת, אבל דווקא הפגיעות היא זו שמחברת אותנו." והיא צודקת. הפגיעות היא לא חולשה. היא כוח.
אבל איך יוצרים קהילה תומכת? איך מתגברים על הפחד לבקש עזרה?
זה לא קל, אני מודה. זה דורש אומץ. אבל הנה כמה טיפים קטנים שיכולים לעזור:
- תתחילו בקטן: דברו עם חברה אחת, עם קרובת משפחה, עם מישהו שאתם סומכים עליו. שתפו אותו ברגשות שלכם.
- תצטרפו לקבוצות תמיכה: יש קבוצות תמיכה רבות, גם אונליין וגם פיזיות, שבהן תוכלו לפגוש אנשים שחווים את אותם דברים כמוכם.
- תזכרו שזה בסדר לבקש עזרה: אין בזה שום בושה. כולנו צריכים עזרה מדי פעם.
- תמצאו זמן לעצמכם: זה נשמע כמו מותרות, אבל זה הכרחי. קחו לעצמכם כמה דקות ביום, או כמה שעות בשבוע, לעשות משהו שאתם אוהבים. זה יכול להיות לקרוא ספר, לצאת להליכה, או פשוט לשבת בשקט עם כוס קפה.
וזוכרים את החמניות מההתחלה? אז כן, הן עדיין יפות באינסטגרם. אבל עכשיו, אני יודעת שהן רק חלק קטן מהתמונה הגדולה. התמונה האמיתית היא מורכבת יותר, אבל היא גם הרבה יותר יפה. כי היא אמיתית.
ואולי, רק אולי, אם נדבר על הבדידות הזו יותר, נוכל ליצור עולם שבו אף הורה לא ירגיש לבד.
