האמת? פעם הייתי סקפטית. הכרת תודה? נשמע נחמד, אבל קצת... נו, קיטשי. כמו עוד טרנד ניו אייג' שנועד לגרום לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו, בלי באמת לשנות משהו.
ואז הגיעו הילדים. ואיתם, הצורך הנואש למצוא דרכים לשמור על שפיות, על קשר, על שמחה, בתוך הכאוס היומיומי.
ניסיתי הכל. שיטות הורות "מתקדמות", טכניקות הרגעה, טבלאות מעקב התנהגות... הכל עבד חלקית, לזמן קצר, ואז התפרק. הרגשתי כמו לוליינית שמנסה להחזיק יותר מדי צלחות באוויר, וכולן עומדות להתרסק.
ואז קראתי את המחקר הזה, מאוניברסיטת ברקלי, על ההשפעה העצומה של הכרת תודה על מערכות יחסים (Sonnentag, V., & Bayer, U. V. (2005). Daily recovery demands and need for recovery: Relationships with well-being, fatigue, and sickness absence. Journal of Occupational Health Psychology, 10(4), 375–387.). הוא דיבר על כך שהבעת תודה לא רק משפרת את מצב הרוח שלנו, אלא גם מחזקת את הקשרים שלנו עם אחרים.
פתאום הבנתי משהו: אולי זה לא עוד טרנד חולף. אולי יש כאן משהו עמוק יותר.
הכרת תודה היא לא רק רשימה של דברים שאנחנו "צריכים" להעריך. היא שינוי תודעתי.
אבל איך מתחילים? איך הופכים את זה למשהו אמיתי, לא למשימה נוספת ברשימת המטלות האינסופית שלנו?
הטעות הראשונה שלי: ניסיתי לכפות את זה.
"בואו נשב יחד ונכתוב רשימת תודות!" הכרזתי באווירה חגיגית. הילדים גלגלו עיניים. בעלי הביט בי כאילו נפלתי מהירח.
זה לא עבד. זה הרגיש מלאכותי, מאולץ.
אז ניסיתי משהו אחר. התחלתי להודות בקול רם, על הדברים הקטנים. על הקפה הטעים שהבעל שלי הכין לי בבוקר. על החיבוק החזק של הבן שלי אחרי יום קשה. על הצחוק המתגלגל של הבת שלי כשסיפרתי לה בדיחה מטופשת.
בהתחלה זה הרגיש מוזר. קצת כמו לדבר לעצמי. אבל לאט לאט, משהו השתנה.
הילדים התחילו להגיב. הם התחילו להודות גם הם, על הדברים הקטנים שלהם. על ארוחת הערב הטעימה שאכלו, על הציור היפה שציירו, על הסיפור שקראתי להם לפני השינה.
פתאום, הבית שלנו התמלא במילים של תודה. זה לא היה מושלם, היו עדיין ריבים ומריבות, אבל האווירה השתנתה. היה יותר חום, יותר חיבור, יותר שמחה.
הכרת תודה לא מבטלת את הקשיים, אבל היא מאירה את הטוב שקיים בתוכם.
ואז הגיעה הקורונה. הסגרים, החרדות, הבידוד... זה היה תקופה קשה במיוחד. הרגשתי שאני עומדת להתמוטט.
אבל דווקא אז, הכרת התודה הצילה אותנו. התחלנו לעשות "מעגל תודה" כל ערב. כל אחד בתורו סיפר על שלושה דברים שהוא מודה עליהם באותו יום.
בהתחלה, זה היה קשה. היה קשה למצוא משהו להודות עליו, כשהכל נראה כל כך אפור. אבל ככל שהתמדנו, זה הפך לקל יותר.
התחלנו להודות על הדברים הקטנים ביותר: על השמש שזרחה, על הציפורים שצייצו, על היכולת לדבר עם חברים ומשפחה בזום.
הכרת תודה היא כמו משקפיים: היא עוזרת לנו לראות את היופי והטוב שקיימים סביבנו, גם כשקשה.
אני יודעת, זה נשמע פשוט מדי. אבל אני מבטיחה לכם, זה עובד. הכרת תודה היא לא פתרון קסם, היא לא תפתור את כל הבעיות שלכם. אבל היא כן יכולה לשנות את הדרך שבה אתם רואים את העולם.
אני לא מושלמת, ואני עדיין טועה לפעמים. אבל אני משתדלת לזכור להודות, כל יום. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לנסות?
רגע, עוד משהו קטן. גיליתי שתרגול תודה הופך להיות אפקטיבי יותר כשמערבבים אותו עם... חוש הומור. כי מה יותר כיף מלמצוא משהו מצחיק להודות עליו בתוך כל הטירוף? (Lambert, G. W., et al. (2009). A pilot study of the effects of humor on stress, immune function, and well-being. Advances in Mind-Body Medicine, 25(2), 26–35.)
אולי תודה על זה שהילד שלכם הצליח לא להרוס את הבית בזמן שהייתם בשיחת זום חשובה? או על זה שהחתול שלכם החליט לשתף פעולה ולא לעשות לכם פוטובומבינג לפגישה חשובה?
הנקודה היא, לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. להודות גם על הדברים המגוחכים, המביכים, המצחיקים. זה חלק מהחיים, וזה מה שהופך אותם למעניינים.
אז... על מה אתם מודים היום?
אני עדיין תוהה אם באמת אפשר להפוך את הכרת התודה לחלק אינטגרלי מה-DNA המשפחתי. האם זה משהו שיחזיק מעמד גם כשבני הנוער שלי יגלגלו עיניים ויטענו ש"הכל חרא"? אולי. ואולי לא. אבל אני מאמינה שכדאי לנסות. לא?