אני זוכרת את הפעם הראשונה של הבת שלי בגן. עמדתי שם, דומעת, מחכה שהיא תסתובב אליי ותרוץ בחזרה. חיכיתי דקה, שתיים... כלום. היא אפילו לא הסתכלה לאחור. באותו רגע הבנתי משהו מטלטל: אני צריכה אותה יותר משהיא צריכה אותי.
וזה בדיוק העניין, לא? אנחנו, ההורים, לעיתים קרובות נאחזים בילדים שלנו מתוך פחד, מתוך צורך לשלוט, מתוך אהבה אינסופית שמבלבלת לנו את המוח. אבל האמת היא, שהתפקיד שלנו הוא לשחרר אותם. לתת להם כנפיים, גם אם לנו מפחיד להסתכל למטה.
איך עושים את זה בעולם כזה? עולם שמפחיד לצפות בחדשות בו, עולם שמרגיש כמו ג'ונגל אחד גדול?
התשובה היא לא פשוטה, אבל היא מתחילה אצלנו.
קודם כל, ננשום. כן, אני יודעת, קלישאתי, אבל עובד. כמה פעמים ביום אנחנו עוצרים לרגע, מודעים לנשימה שלנו, נותנים לעצמנו רגע של שקט? הפחד שלנו עובר לילדים שלנו. נקודה. אם אנחנו לחוצים ומודאגים כל הזמן, איך הם יוכלו להיות רגועים ובטוחים בעצמם?
תובנה קטנה: רוגע של הורה הוא קרקע פורייה לצמיחה של ילד עצמאי.
אחר כך, נפסיק להיות הורים-מסוק. כולנו מכירים אותם, ההורים שמסתובבים מעל הילדים שלהם כל הזמן, מתקנים כל טעות, מונעים כל כישלון. אני מודה, גם אני נפלתי בפח הזה לא פעם. אבל למדתי בדרך הקשה: כישלון הוא שיעור חשוב. מותר להם ליפול, מותר להם להיכשל, מותר להם לבכות. משם הם יקומו חזקים יותר, חכמים יותר, עצמאיים יותר.
מחקרים מראים (לדוגמה, מחקר של פרופ' אנג'לה דאקוורת' על "Grit", חוסן) שהיכולת להתמודד עם כישלון היא אחד המנבאים החזקים ביותר להצלחה בחיים.
אבל רגע, זה לא אומר להזניח! יש הבדל עצום בין להיות הורה-מסוק לבין להיות הורה נוכח. להיות נוכח זה להיות שם בשבילם, להקשיב להם, לתמוך בהם, אבל לא לעשות בשבילם. זה לעזור להם למצוא את הפתרונות שלהם, לא לתת להם את הפתרונות שלנו. זה לעודד אותם לקחת סיכונים, אבל גם ללמד אותם איך לנהל סיכונים.
אני זוכרת פעם שהבן שלי רצה לנסות לבנות משהו מלגו, אבל הוא התייאש אחרי כמה דקות. במקום לבנות לו את זה בעצמי, ישבתי לידו, הקשבתי לתסכול שלו, ועזרתי לו לפרק את הבעיה לשלבים קטנים יותר. בסוף הוא הצליח לבנות את זה לבד, והגאווה שלו הייתה שווה הכל.
ומה עם העולם המפחיד הזה? איך אנחנו מגנים עליהם מפני הסכנות האמיתיות, בלי לחנוק אותם בפחדים שלנו? כאן נכנסת לתמונה תקשורת פתוחה וכנה. לדבר איתם על הכל, גם על הדברים הקשים. ללמד אותם איך לזהות מצבים מסוכנים, איך להגיב, איך לבקש עזרה.
תחשבו על זה רגע, כמה פעמים אנחנו משתפים את הילדים שלנו במחשבות האמיתיות שלנו? לא רק על מה לאכול לארוחת ערב, אלא על הדברים שמטרידים אותנו באמת?
אבל הכי חשוב, לדעתי, זה לזכור שהם לא אנחנו. הם אנשים נפרדים, עם רצונות משלהם, חלומות משלהם, דרך משלהם. התפקיד שלנו הוא לא לעצב אותם בדמותנו, אלא לעזור להם להיות הגרסה הכי טובה של עצמם.
וזה אולי הדבר הכי מפחיד בעולם, אבל גם הכי יפה.
כי עצמאות אמיתית לא גדלה בחממה סטרילית, אלא בשדה פתוח, עם שמש וגשם ורוחות סערה.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני עדיין לומדת. כל יום הוא אתגר חדש, כל ילד הוא חידה אחרת. אבל אני מנסה. מנסה לשחרר, מנסה לתת אמון, מנסה לנשום.
ומה אתכם? איך אתם מתמודדים עם הפחד הזה, הפחד מלשחרר את הילדים שלנו לעולם מפחיד? אני באמת רוצה לשמוע.
