זוכרים את הרגע הזה, אחרי הפעם הראשונה, שהרגשתם כאילו הכול אפשרי? שהעולם כולו נפתח בפניכם? אני זוכרת. ואני זוכרת גם את הרגע שבו הכול התחיל להרגיש... אחרת. מרוחק. לא מובן. ואז התחלתי לחפש פתרונות.
ניסיתי הכול. באמת. קראתי ספרים, הלכתי לסדנאות, הקשבתי לפודקאסטים. קיבלתי עצות על תקשורת, על תנוחות, על זמן איכות. והאמת? רוב הדברים עבדו… לזמן קצר. זה היה כמו לתקן פנצ'ר עם פלסטר - מספיק כדי להגיע למוסך, אבל לא כדי לפתור את הבעיה האמיתית. ואז שאלתי את עצמי: מה אם הבעיה היא לא הפנצ'ר, אלא הדרך שבה אנחנו נוהגים?
לפני שנמשיך, אני חייבת להיות כנה. אני לא מומחית לאהבה. אני פשוט מישהי שמאמינה שאפשר למצוא אותה, גם כשנדמה שהיא אבדה. ומה שלמדתי בדרך, לפעמים דווקא ממקורות הכי לא צפויים, שינה לי את כל התמונה.
מה זה בכלל אינטימיות?
כולנו מדברים על אינטימיות, אבל מה זה בעצם אומר? לפי מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית (למשל, המחקר של Aron et al., 1997, על בניית אינטימיות בין זרים), אינטימיות היא לא רק סקס או מגע פיזי. היא קרבה רגשית, פגיעות, היכולת להיות אמיתיים אחד עם השני. אבל למה כל כך קשה להשיג את זה?
לפעמים נדמה לי שאנחנו מחפשים אינטימיות במקומות הלא נכונים. אנחנו מתמקדים בטכניקות, בשיטות, ב"איך" במקום ב"למה". אנחנו מנסים לשחזר את הריגוש הראשוני, אבל שוכחים שהאהבה, כמו כל דבר בחיים, משתנה ומתפתחת. וזה בסדר. אבל זה דורש מאיתנו להיות קשובים, גמישים, ובעיקר - אמיצים.
אני חושבת שהפחד הכי גדול שלנו הוא לא להיות לבד, אלא להיות לא מובנים.
מאיפה באמת מגיעה התשוקה?
אוקיי, אז הבנו שאינטימיות זה יותר ממין. אבל מה עם תשוקה? איך מציתים מחדש את הניצוץ הזה, כשהשגרה משתלטת על הכול? כאן מגיע החלק המפתיע. גיליתי שהתשוקה לא תמיד נובעת מכימיה מושלמת או מלילות סוערים. לפעמים היא נובעת דווקא ממקומות אחרים לגמרי.
פעם שמעתי ראיון עם נגר מבוגר, שדיבר על האהבה שלו לעץ. הוא סיפר איך הוא מרגיש את העץ, איך הוא מבין את הסיבים שלו, איך הוא יודע בדיוק איך לעבוד איתו כדי להוציא ממנו את היופי הכי גדול. ופתאום הבנתי - זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות אחד עם השני. להקדיש זמן להכיר באמת, להבין את החוזקות והחולשות, להעריך את הייחודיות.
זה אולי נשמע מוזר, אבל אני באמת מאמינה שללמוד להעריך את הדברים הקטנים - את החיוך, את המבט, את הדרך שבה הוא מכין קפה בבוקר - זה מה שמצית את התשוקה האמיתית. זה כמו לטפח גינה: אם תדאגו לאדמה, תשקו את הפרחים ותוציאו את העשבים השוטים, הגינה תפרח מעצמה.
הטעות הכי גדולה שלנו? לחכות שה"אביר על הסוס הלבן" יגיע.
אני יודעת, אנחנו חיים בעידן של אגדות מודרניות. סרטים, סדרות, טיקטוק - כולם מוכרים לנו את הפנטזיה הזו של אהבה מושלמת שמגיעה בלי מאמץ. אבל האמת היא שאף אחד לא מושלם. כולל אנחנו.
פעם הייתי בטוחה שהבעיה היא בו. שהוא לא רומנטי מספיק, שהוא לא קשוב מספיק, שהוא לא… מספיק. לקח לי זמן להבין שהבעיה היא לא בו, אלא בי. שהציפיות שלי לא היו מציאותיות, שהייתי עסוקה בלחפש את ה"אביר על הסוס הלבן" במקום להסתכל על הבחור שנמצא מולי, עם כל הפגמים והיתרונות שלו.
אולי האתגר הכי גדול שלנו הוא ללמוד לאהוב את עצמנו, ואז לאהוב את האחר כמו שהוא.
אז מה עושים עכשיו?
אז אחרי כל התובנות האלה, מה עכשיו? איך חוזרים לאינטימיות? קודם כל, מורידים ציפיות. מפסיקים לחפש את המושלם ומתחילים להעריך את הקיים. אחר כך, מתחילים להקשיב באמת. לא רק למילים, אלא גם לשפת הגוף, לטון הדיבור, לתחושות.
אני לא אגיד לכם שיש פתרון קסם. אין. אבל אני כן אגיד לכם שאפשר למצוא את הדרך חזרה לאינטימיות. זה דורש עבודה, זה דורש אומץ, זה דורש פתיחות. אבל זה שווה את זה.
אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אני עדיין מתסכלת לפעמים. אבל אני גם מאמינה, יותר מתמיד, שאפשר למצוא את האהבה, גם אחרי שנים של שגרה. ואולי, רק אולי, האהבה הכי טובה מחכה לנו דווקא במקום הכי לא צפוי.
אז מה אתם חושבים? איזה צעד קטן אתם יכולים לעשות היום כדי להתקרב קצת יותר?
