אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי את זה באמת. ריקון מוחלט. לא רק עייפות פיזית, אלא מן כבדות כזאת על הנפש, שהופכת כל מילה למאמץ. ניסיתי לדבר עם בן הזוג שלי, אבל כל מה שיצא לי היה מלמול חסר אנרגיה. הוא הסתכל עליי בדאגה, ואני הרגשתי אשמה. אשמה שאני לא מצליחה לתפקד, אשמה שאני מטילה עליו את הכובד הזה. זה קרה לי שוב ושוב, עד שהבנתי שמשהו חייב להשתנות.
כמה פעמים מצאת את עצמך שם? מול בן או בת הזוג, חברה טובה, משפחה, וכל מה שאת רוצה זה פשוט להיעלם מתחת לשמיכה? ואז מגיע הגילוי המפתיע: השתיקה, שנראית כמו הפתרון הקל, היא דווקא מה שמסבך הכל.
אבל רגע, לפני שאנחנו צוללות לפתרונות, בואי נהיה כנות: כמה מאיתנו בכלל מקשיבות לעצמנו? אנחנו רגילות לדחוף, לדרוש, לעמוד בציפיות (של אחרים ושל עצמנו), עד שאנחנו פשוט קורסות.
אנחנו לא רובוטים. מותר לנו לנוח.
אבל מה עושים כשצריך לתקשר? כשהילדים צריכים הסעה לחוג, כשהבוס דורש מצגת, כשהבן זוג מצפה לערב רומנטי? האם אנחנו באמת צריכות "לחייך ולנפנף" בכל מצב? התשובה היא חד משמעית - לא.
מאיפה הכוח בכלל מגיע?
קודם כל, חשוב להבין מה גורם לנו לאבד את הכוח הזה מלכתחילה. מעבר לעייפות פיזית רגילה, פעמים רבות מדובר בעומס רגשי. מחקרים מראים (למשל, מאמר זה שפורסם ב- National Center for Biotechnology Information) שסטרס כרוני יכול להשפיע ישירות על היכולת שלנו לתקשר בצורה יעילה ובריאה. זה לא רק "בראש שלנו" – זה שינוי פיזיולוגי אמיתי.
אני זוכרת תקופה בעבודה שהייתי לחוצה בטירוף. כל יום הרגיש כמו מרתון. הגעתי הביתה מותשת, אבל במקום לנוח, הרגשתי צורך לענות על כל הודעה, לטפל בכל מטלה. חשבתי שאני חייבת להיות "סופר-אשה". בסוף, הגוף שלי פשוט קרס.
ואז שאלתי את עצמי: למה אני עושה את זה לעצמי? למי אני מנסה להוכיח משהו?
הפתרון המפתיע: פחות זה יותר
אחרי שנים של ניסוי וטעייה (והרבה כוסות תה!), גיליתי ש"פחות זה יותר" הוא המפתח. במקום לנסות לדבר על הכל, בכל רגע נתון, אני בוחרת בקפידה את הקרבות שלי. למדתי להגיד "לא" דברים שלא באמת חשובים, ולשמור את האנרגיה שלי לדברים שכן.
למשל, אם אני מרגישה שאני על סף קריסה, אני אומרת לבן הזוג שלי: "אני צריכה שעה לעצמי. אני אתנתק קצת ואחזור רעננה יותר." זה לא אומר שאני לא אוהבת אותו, זה אומר שאני צריכה לדאוג לעצמי כדי שאוכל להיות שם בשבילו באמת.
משהו שלמדתי מספר מעניין על תקשורת לא אלימה (Nonviolent Communication: A Language of Life מאת Marshall B. Rosenberg): הרבה פעמים, אנחנו חוששים לבטא את הצרכים שלנו בצורה ישירה, כי אנחנו מפחדים להיראות אנוכיים. אבל האמת היא הפוכה: כשאנחנו לא מבטאים את הצרכים שלנו, אנחנו יוצרים מתח ותסכול, שמובילים לתקשורת גרועה עוד יותר.
איך מתקשרים כשאין כוח? טיפים פרקטיים
- היו כנות: אל תעמידו פנים שאתן בסדר כשאתן לא. תגידו: "אני עייפה/מוצפת/לחוצה. אני צריכה קצת זמן לעצמי."
- בחרו את המילים בקפידה: במקום להסביר הכל באריכות, תתמקדו בעיקר. משפטים קצרים וברורים יעזרו לכם להעביר את המסר בלי לבזבז אנרגיה מיותרת.
- השתמשו בשפת גוף: מגע עדין, חיוך קטן, מבט אוהב – כל אלה יכולים להעביר הרבה יותר ממילים.
- הקשיבו לעצמכן: שימו לב לסימנים של הגוף. אם אתן מרגישות שאתן על סף קריסה, עצרו. קחו נשימה עמוקה, שתו כוס מים, עשו משהו שמרגיע אתכן.
- תנו לעצמכן רשות לנוח: זה לא אומר שאתן חלשות או לא מסוגלות. זה אומר שאתן אנושיות.
אבל יותר מהטיפים האלה, מה שבאמת עזר לי זה להבין שמותר לי להיות פגיעה. מותר לי להודות שאני לא תמיד חזקה. מותר לי לבקש עזרה.
כי בסופו של דבר, תקשורת אמיתית היא לא רק להעביר מידע. היא גם להיות שם אחת בשביל השני, גם ברגעים החלשים. וזה, חברות, זה שווה את הכל.
אבל רגע לפני סיום, אני חייבת לשאול אותך: מה הדבר האחד שאת יכולה לעשות היום, כדי לדאוג לעצמך ולתקשורת שלך?
