אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הבת שלי, אורי, בת ארבע, עמדה על סף מגלשה עצומה בפארק. גבוהה מדי לטעמי. הלב שלי צנח. "אני לא יכולה, אמא," היא מלמלה, קולה רועד. האינסטינקט הראשון שלי? כמובן, להרים אותה, להוריד אותה בבטחה ולומר לה שזה בסדר, ננסה משהו אחר. אבל אז עצרתי.
מה אם אני מונעת ממנה את ההזדמנות לנצח את הפחד הזה? מה אם אני מלמדת אותה שהעולם מפחיד מדי, ושהיא צריכה אותי כדי להגן עליה תמיד? רגע של הארה. הבנתי שהעבודה שלי היא לא למנוע פחד, אלא ללמד אותה איך להתמודד איתו.
זה לא מאמר על גידול ילדים עצמאיים. זה מסע. מסע בו אנחנו, ההורים, לומדים לא פחות מהילדים שלנו.
איך עושים את זה בעצם? איך משחררים אחיזה בעולם שמרגיש יותר ויותר מסוכן?
הפרדוקס של הגנה וחופש
הטבע שלנו כהורים הוא להגן. אנחנו רוצים לעטוף את הילדים שלנו בשכבת הגנה עבה מפני כל כאב, כישלון או אכזבה. אבל האמת היא, שהחיים לא עובדים ככה. הם מלאים במכשולים, קשיים ורגעים לא נעימים. והיכולת לנווט את הרגעים האלה היא בדיוק מה שמגדיר עצמאות.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת בושה ופגיעות, כותבת בספרה "אומץ להיות פגיע" על החשיבות של לאפשר לילדים להתמודד עם סיכונים מחושבים. לאפשר להם להיכשל, לקום מחדש וללמוד מהטעויות שלהם. "אנחנו לא יכולים לגדל ילדים אמיצים אם אנחנו מגנים עליהם מפני כל סיכון," היא טוענת. "אומץ צומח מחוויה של התמודדות עם קשיים." (Brown, B. (2012). Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham Books.)
קל להגיד, קשה לעשות.
קצת עליי: מטעויות לשיעורים
אני לא מושלמת. ממש לא. היו לי אינספור רגעים שבהם הגנתי יותר מדי, התערבתי איפה שלא הייתי צריכה והאמנתי שאני יודעת הכי טוב. אני זוכרת כשאורי הייתה בכיתה א'. היא התקשתה בחשבון. במקום לתת לה להתמודד, ישבתי איתה שעות, פתרתי לה תרגילים ועשיתי הכל כדי להקל עליה.
מה קרה? היא הפכה לתלותית בי, איבדה את הביטחון בעצמה ופיתחה חרדה ממבחנים. רק אחרי שהבנתי את הטעות שלי, התחלתי לסגת לאט לאט, לעודד אותה לנסות לבד, לשאול שאלות מנחות ולא לתת תשובות ישירות. לקח זמן, אבל בסופו של דבר היא הצליחה לרכוש את הביטחון שאבד לה.
הנקודה היא, אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. וזה בסדר גמור.
הסוד טמון באיזון
אז איך מוצאים את האיזון הנכון בין הגנה לחופש? זו שאלה שאין לה תשובה אחת נכונה. זה תלוי בילד, בגיל, בנסיבות ובערכים שלנו כהורים. אבל יש כמה עקרונות מנחים שיכולים לעזור:
- אפשרו חופש בתנאים בטוחים: זה אומר לאפשר לילדים להתנסות, לחקור ולטעות בסביבה מוגנת ומפוקחת. לדוגמה, לתת להם לטפס על עצים נמוכים בפארק, להכין ארוחה פשוטה במטבח או לצאת לבד לסידורים קטנים בשכונה.
- עודדו פתרון בעיות עצמאי: במקום לרוץ לעזרה בכל פעם שהם נתקלים בבעיה, שאלו אותם מה הם ניסו לעשות, אילו פתרונות הם חשבו עליהם ואיך הם יכולים לנסות אחרת.
- למדו אותם כישורי חיים: ככל שהם יהיו יותר מיומנים, כך הם יהיו יותר עצמאיים. זה אומר ללמד אותם לבשל, לנקות, לכבס, לתקן דברים קטנים ולנהל את הכסף שלהם. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל תתפלאו כמה ילדים בגילאים מבוגרים לא יודעים את הדברים הבסיסיים האלה.
- הקשיבו להם באמת: תנו להם את המרחב לבטא את הרגשות שלהם, גם אם הם קשים או לא נעימים. אל תשפטו אותם, אל תבטלו את הרגשות שלהם ואל תנסו "לתקן" אותם. פשוט הקשיבו, אמפטיה ותמכו בהם.
מקורות לא שגרתיים של השראה
תתפלאו, אבל אחד המקורות הכי טובים שלי להשראה בנושא הזה הוא דווקא הפילוסופיה הסטואית. כן, אותה פילוסופיה עתיקה שמדברת על קבלה עצמית וקבלת החיים כפי שהם. סטואיקנים כמו סנקה ואפיקטטוס האמינו שהדרך לאושר עוברת דרך התמודדות עם קשיים, פיתוח חוסן נפשי ושליטה עצמית. בדיוק מה שאנחנו רוצים עבור הילדים שלנו.
אפיקטטוס כתב פעם: "אל תבקש שהדברים יקרו כמו שאתה רוצה, אלא רצה שהם יקרו כמו שהם קורים, ואז תחיה חיים טובים." (Epictetus. (2014). The Enchiridion. Dover Publications.)
זה אולי נשמע קצת קשה, אבל יש בזה הרבה חוכמה. אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה לילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים ללמד אותם איך להגיב לאתגרים בחיים בצורה חיובית ובונות.
לשחרר את הפחד, לקבל את החופש
לגדל ילדים עצמאיים בעולם מפחיד זה לא קל. זה דורש אומץ, סבלנות ונכונות ללמוד תוך כדי תנועה. אבל זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מסוגלים לחיות חיים מלאים, משמעותיים ועצמאיים, בלי תלות בנו.
ואולי, רק אולי, כשאנחנו משחררים את הפחד שלנו, אנחנו נותנים להם את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת – את החופש להיות מי שהם באמת.
אז, מה אתם חושבים? איזה צעד קטן אתם יכולים לעשות היום כדי לעודד את העצמאות של הילדים שלכם? אני באמת רוצה לדעת.
