האמת? חשבתי פעם שאם רק יהיה לנו מספיק "זמן איכות", האינטימיות פשוט תחזור לבד. כמו עציץ ששוכחים להשקות, ואז פתאום, אחרי גשם טוב, הוא פורח שוב. наивный.
אבל האינטימיות, כמו כל דבר יקר ערך, דורשת יותר מסתם זמן. היא דורשת תשומת לב, הקשבה, ובעיקר – אומץ להיות פגיעים.
למה "דייט נייט" לא תמיד עובד?
יצא לי לשמוע לא פעם נשים שאומרות "אנחנו יוצאים לדייטים, עושים סקס, אבל משהו עדיין חסר". ואני מבינה אותן כל כך. כי לפעמים, כל הטקסים האלה, הופכים למכניים. הם מאבדים את הכנות, את הספונטניות. זה כמו לאכול ארוחת גורמה במסעדה כשאתם בכלל לא רעבים.
ואז שאלתי את עצמי – מה בעצם יוצר את החיבור האמיתי הזה, שגורם לנו להרגיש נראים, מוערכים, מחוברים? זה לא רק הסקס, או הבילוי המשותף. זה הרבה יותר עמוק מזה.
אז מה כן?
אחד הדברים שלמדתי, ממקורות כמו מחקריו של ג'ון גוטמן על יחסי נישואין (John Gottman), הוא שהאינטימיות ניזונה מרגעים קטנים של חיבור יומיומי. זה יכול להיות מבט חם, מילה טובה, או סתם הקשבה אמיתית כשבן הזוג משתף במשהו שמטריד אותו.
פעם, כשהייתי בתקופה מאוד לחוצה בעבודה, בן הזוג שלי פשוט הכין לי כוס תה בלי שאבקש. פעולה קטנה, אבל היא גרמה לי להרגיש הכי נאהבת בעולם. כי היא הראתה שהוא רואה אותי, שהוא שם לב למה שאני צריכה.
הרגעים הקטנים הם אבני הבניין של האינטימיות.
האומץ להיות פגיעים – איפה מתחילים?
אבל כדי להגיע לרגעים הקטנים האלה, אנחנו צריכים קודם כל ללמוד להיות פגיעים. וזה אולי החלק הכי קשה. כי להיות פגיעים זה אומר לחשוף את החלקים הכי רגישים שלנו, את הפחדים, את החלומות. זה אומר לתת אמון בבן הזוג, גם כשזה מפחיד.
ואיך עושים את זה? מתחילים בקטן. משתפים משהו שמטריד אותנו, משהו שאנחנו מתביישים בו. זה יכול להיות משהו קטן כמו "אני מרגישה קצת שמנה היום", או משהו יותר גדול כמו "אני מפחדת שלא אצליח בעבודה".
היופי הוא שברוב המקרים, כשנפתח את הלב, נקבל תגובה אוהדת, תומכת. ואז, לאט לאט, נלמד לסמוך יותר ויותר.
"אבל מה אם הוא לא מבין?"
זה חשש אמיתי, ולגיטימי. אבל חשוב לזכור – תקשורת היא מפתח. אם אנחנו לא מדברות על הצרכים שלנו, על הפחדים שלנו, איך הוא ידע?
אני יודעת, זה לא תמיד קל. לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות להיות חזקות, עצמאיות. אבל האמת היא, שאנחנו לא צריכות להיות מושלמות. אנחנו רק צריכות להיות אמיתיות.
איך לשבור את מעגל השתיקה?
משהו שלמדתי מספרה של ד"ר ברנה בראון על פגיעות ("Daring Greatly") שינה לי את כל נקודת המבט. היא מדברת על כך שפגיעות היא לא חולשה, אלא דווקא מקור הכוח שלנו. כשאנחנו מרשות לעצמנו להיות פגיעות, אנחנו יוצרות קשר עמוק יותר עם אנשים אחרים.
אז איך שוברים את מעגל השתיקה? מתחילים בלהקשיב. להקשיב באמת, בלי לשפוט, בלי לתת עצות. רק להיות שם, בשביל בן הזוג. ואז, לאט לאט, משתפים גם בעצמנו.
לסיכום, או אולי התחלה חדשה...
הדרך חזרה לאינטימיות היא לא תמיד קלה, אבל היא תמיד שווה את המאמץ. היא דורשת אומץ, פגיעות, ותקשורת פתוחה. אבל היא גם מתגמלת – בחיבור עמוק, באהבה אמיתית, ובחיים מלאי משמעות.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. אבל אני גם משתדלת כל יום להיות קצת יותר פגיעה, קצת יותר קשובה, קצת יותר אמיתית. ומה איתך? איזה צעד קטן את יכולה לעשות היום כדי להתקרב יותר לבן הזוג שלך?
