האמת? שנים הסתובבתי עם תמונה בראש. תמונה של ההורה המושלם. רגוע, סבלני, תמיד יודע מה לעשות, כאילו יצא מתוך ספר הדרכה מצולם. אבל אז הגיעו הילדים שלי, והמציאות טפחה לי בפנים כמו סטירת לחי מצלצלת.
הבנתי שההורה שרציתי להיות היה דמות מומצאת. גרסה משופרת של עצמי, בלי הפגמים, בלי הספקות, בלי הטעויות. אבל להיות הורה זה קודם כל להיות אנושי, וזה אומר גם לעשות טעויות. הרבה טעויות.
הפער המטלטל בין התיאוריה למעשה
זוכרת את הפעם הראשונה שהילד שלי סירב לאכול ירק? קראתי עשרות מאמרים על תזונה נכונה לילדים, ידעתי בעל פה את כל הוויטמינים והמינרלים, אבל כשזה הגיע לשולחן, כל הידע הזה פשוט התפוגג. ניסיתי לשכנע, להסביר, לשחד - כלום לא עבד. הוא רק הסתכל עלי בעיניים גדולות וסירב לפתוח את הפה.
באותו רגע הבנתי שהורות היא לא תחרות ידע. היא לא עניין של ציות להנחיות. היא קודם כל קשר. קשר של אמון, של הקשבה, של הבנה. וקשר אמיתי דורש פגיעות, דורש להודות כשאתה לא יודע, דורש להיות שם, גם כשזה קשה.
מה לומדים ממקורות לא צפויים?
אחרי אותו קרב ירקות מפורסם, התחלתי לחפש תשובות במקומות אחרים. עזבתי את ספרי ההדרכה והתחלתי להקשיב להורים אחרים. דיברתי עם חברות, עם שכנות, עם אמהות בפארק. גיליתי קהילה שלמה של נשים שמתמודדות עם אותן הדילמות בדיוק, שמרגישות את אותן האכזבות, שמחפשות את אותן התשובות.
מסתבר שהמקורות הכי טובים להורות הם לא תמיד אקדמיים. לפעמים, התובנות הכי עמוקות מגיעות משיחה אקראית עם מישהי שמבינה בדיוק מה את מרגישה. מישהי שחוותה את זה בעצמה.
לדוגמה, קראתי פעם מחקר מעניין של ד"ר ברונית גולן, חוקרת תקשורת משפחתית, שדיברה על החשיבות של "סיפורי כישלון" בתוך המשפחה (Golan, B. M., & Tabory, E. (2015). "When I was your age…": Parental transmission of failure stories. Journal of Family Communication, 15(3), 221-235.). היא טענה שסיפורים על טעויות וכישלונות שעשינו כילדים, יכולים לחזק את הקשר עם הילדים שלנו וללמד אותם להתמודד עם קשיים. זה הפתיע אותי, כי תמיד חשבתי שאנחנו צריכים להציג גרסה מוצלחת של עצמנו. אבל מסתבר שאפשר ללמוד מכישלונות לא פחות מאשר מהצלחות.
התובנה המפתיעה: הכישלון הוא חלק מההצלחה
אחת התובנות הכי משמעותיות שלי הגיעה דווקא מרגע של תסכול. הייתי מותשת, עצבנית, הרגשתי שאני נכשלת בכל האספקטים של ההורות. ואז, באמצע התקף זעם קטן שלי (כן, גם להורים יש התקפי זעם), הבנתי משהו חשוב: שאני לא צריכה להיות מושלמת. שאני לא צריכה לדעת את כל התשובות. שאני פשוט צריכה להיות שם.
ואז הבנתי, רגע. להיות שם זה הכל?
אז הבנתי - לא הכל, אבל הרבה.
הבנתי שהורות היא לא מירוץ למצוינות, אלא מסע של גילוי עצמי. מסע שבו אנחנו לומדים על עצמנו, על הילדים שלנו, על העולם. מסע שבו אנחנו עושים טעויות, אבל גם צומחים. מסע שבו אנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות, אבל תמיד מנסים.
מה באמת חשוב?
חשבתם פעם למה אנחנו כל כך מתאמצים להיות ההורים המושלמים? האם זה בשביל הילדים שלנו, או בשביל עצמנו? האם אנחנו מנסים לעמוד בציפיות חברתיות, או שאנחנו באמת מאמינים שאנחנו צריכים להיות מישהו שאנחנו לא?
האמת היא, שהילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים. הם צריכים הורים אמיתיים. הורים שמחים, הורים שמקשיבים, הורים שאוהבים אותם ללא תנאים. הורים שמרשים לעצמם להיות פגיעים, הורים שמודים בטעויות, הורים שלומדים וצומחים ביחד איתם.
כמו שאומרת הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ג'וזפין קים (Kim, J. S. (2018). Parenting with mindfulness: An evidence-based approach to mindfully raising your child. Rowman & Littlefield.), "הורות קשובה (Mindful Parenting) אינה עוסקת בשלמות, אלא בנוכחות. להיות שם באופן מלא עבור הילד שלך, עם קבלה וחמלה."
סוף שהוא התחלה
אז איפה אני עכשיו? אני עדיין לא ההורה שרציתי להיות. אני עדיין עושה טעויות, עדיין מתרגזת, עדיין מתלבטת. אבל למדתי לקבל את עצמי כמו שאני. למדתי להקשיב לילדים שלי, למדתי לבקש עזרה, למדתי לצחוק על הטעויות שלי.
היום, אני מבינה שהורות היא לא עניין של להגיע ליעד מסוים, אלא של לצעוד בדרך. דרך שבה אנחנו לומדים כל הזמן, דרך שבה אנחנו משתנים, דרך שבה אנחנו גדלים.
ואולי, בסופו של דבר, ההורה שאני הוא בדיוק ההורה שהילדים שלי צריכים. אולי דווקא הפגמים שלי, דווקא הכישלונות שלי, הם אלה שמלמדים אותם את השיעורים הכי חשובים בחיים.
מה אתכם? מה למדתם על עצמכם במסע ההורי שלכם? שתפו אותי, אני באמת רוצה לדעת!
