פעם, אחרי ויכוח מטופש עם חברה הכי טובה, מצאתי את עצמי תקועה. אמרתי "סליחה" כזה של "נו באמת, מה את רוצה?" והיא? היא הסתכלה עליי במבט שאמר הכל. הבנתי ש"סליחה" לא מספיקה, במיוחד כשפגענו במישהו שאכפת לנו ממנו. זה היה הרגע שבו התחלתי לחקור מה הופך סליחה למרפאת באמת.
ואז שאלתי את עצמי: מה בעצם אנחנו מצפים לקבל כשמישהו פוגע בנו ומבקש סליחה? הרי זה לא רק עניין של נימוס. זה עמוק יותר. אנחנו רוצים להרגיש שנראו אותנו, שהבינו את הכאב שלנו, ושמי שפגע בנו באמת מתחרט.
סליחה אמיתית היא לא הצהרה, היא תהליך.
אבל איך עושים את זה נכון? איך הופכים מ"סליחה טכנית" למשהו שבאמת מרפא?
1. קודם כל, תבינו מה עשיתם (זה לא תמיד ברור מאליו!)
זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל תתפלאו כמה פעמים אנחנו מבקשים סליחה על משהו שאנחנו בכלל לא מבינים מה לא בסדר בו. קחו רגע לעצמכם. תנסו לראות את הסיטואציה מהעיניים של הצד השני. מה הם הרגישו? מה הם שמעו?
נתקלתי פעם במחקר מעניין של ד"ר הארייט לרנר, פסיכולוגית קלינית מפורסמת, שאמרה ש"התנצלות טובה צריכה להתמקד בהשפעה של הפעולות שלנו על האדם האחר, ולא בכוונות שלנו." זה פשוט שינה לי את כל הגישה. (Harriet Lerner, "Why Won't You Apologize?: Healing Big Betrayals and Everyday Hurts", 2017)
זה לא משנה אם "לא התכוונתי", זה משנה איך גרמתי להם להרגיש. זה הבדל עצום.
רגע, אני באמת מבינה מה גרמתי לה להרגיש? או שאני רק מנסה להצדיק את עצמי?
2. קחו אחריות – בלי תירוצים, בלי "אבל"
אוי, ה"אבל". המילה הכי הרסנית בכל הנוגע לסליחות. "אני מצטערת אבל..." זה כמו להגיד "אני מצטערת, אבל לא באמת."
לקחת אחריות מלאה אומר להודות בטעות בלי להקטין אותה, בלי להסביר אותה ובלי להעביר את האשמה לצד השני. פשוט להגיד: "אני מצטערת, טעיתי." נקודה. זה הכל.
אני זוכרת מקרה שקראתי עליו בספר של ברנה בראון על פגיעות, שם היא מדברת על זה שאנחנו פוחדים מחולשה, אז אנחנו מנסים "להציל" את עצמנו עם תירוצים. (Brené Brown, "Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead", 2012)
האמת היא, שלקחת אחריות דווקא מחזקת אותנו. זה מראה שאנחנו מסוגלים להודות בטעויות, וזה סימן לבגרות ולחוזק אופי.
לקחת אחריות זה לא להפסיד, זה לנצח את עצמך.
3. תביעו חרטה אמיתית – זה לא משחק מילים
חרטה אמיתית היא לא סתם מילים. זה משהו שמרגישים. זה עצב על הכאב שגרמתם, רצון לתקן, ונכונות לעשות אחרת בעתיד. זה לא מספיק להגיד "אני מצטער". צריך להראות את זה.
אפשר להראות חרטה דרך שפת הגוף, דרך הטון של הקול, דרך המעשים. אפשר להציע פיצוי, או לפחות להבטיח שלא תחזרו על הטעות הזאת שוב.
חברה שלי, שהיא גם מטפלת זוגית מדהימה, תמיד אומרת: "סליחה בלי שינוי התנהגות זה כמו לחכות לאוטובוס בשדה תעופה." היא כל כך צודקת. זה לא משנה כמה תתנצלו, אם אתם ממשיכים להתנהג באותו אופן, הסליחה שלכם לא שווה כלום.
ואם אני לא באמת מרגישה חרטה? האם אני צריכה לזייף? (שאלה טובה, נכון?) האמת היא, שאם אתם לא מרגישים חרטה, כנראה שלא הבנתם עד הסוף את ההשפעה של המעשים שלכם. חזרו לשלב הראשון. נסו לראות את זה מהעיניים של הצד השני. אולי אז תתחילו להרגיש משהו.
4. תנו מרחב זמן – אל תצפו לסליחה מיידית
אחרי שביקשתם סליחה, תנו לצד השני את הזמן לעבד את הדברים. אל תצפו שיסלחו לכם מיד, או שישכחו מה קרה. הכאב לפעמים לוקח זמן להירפא. תכבדו את התהליך שלהם.
זה כמו אחרי ניתוח. אי אפשר לצפות לרוץ מרתון יום אחרי. צריך לתת לגוף להחלים. ככה גם הלב.
ואם הם לא סולחים לי? אם הם כועסים עליי לנצח? זאת שאלה שמטרידה אותי, ואני מודה שאין לי תשובה חד משמעית. לפעמים, למרות כל המאמצים, הסליחה לא מגיעה. וזה כואב. אבל צריך לזכור שעשינו את המקסימום, ושהשאר כבר לא בשליטתנו.
הסליחה היא מתנה, לא זכות.
5. תלמדו מזה – כדי לא לחזור על הטעות
הדבר הכי חשוב הוא ללמוד מהטעויות שלנו. אם עשינו משהו שפגע במישהו, אנחנו צריכים להבין למה עשינו את זה, ואיך אפשר להימנע מזה בעתיד.
תחשבו על זה כמו על מערכת יחסים עם עצמכם: תהיו סלחניים, אבל גם תובעניים. תסלחו לעצמכם על הטעויות, אבל גם תדרשו מעצמכם להיות טובים יותר.
לסיום, אני רוצה להזמין אתכם לחשוב על הפעם האחרונה שביקשתם סליחה. האם הסליחה שלכם הייתה מרפאת? האם היא גרמה לצד השני להרגיש שנראו אותו, שהבינו אותו, ושאתם באמת מצטערים?
ואם לא, אולי עכשיו יש לכם הזדמנות לתקן.
