אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הבת שלי, נועה, בת ארבע, עמדה מולי עם ידיים על המותניים ופשוט... צרחה. לא סתם צרחה, אלא העתק מדויק של הצרחות שלי כשאני עצבנית. באותו רגע, הרגשתי כאילו קיבלתי סטירה מצלצלת. זה לא היה רק מעליב, זה היה מפחיד. כאילו מישהו החליף לי את המראה במראה שמגדילה את כל הפגמים שלי.
האמת, עד אז חשבתי שאני די בסדר בתור אמא. טעויות קורות, אבל בגדול - הכל בשליטה. אבל ה"הופעה" הזו של נועה גרמה לי להבין משהו מטלטל: הילדים שלנו הם לא רק יצורים קטנים וחמודים שאנחנו מגדלים, הם גם מראות שמחזירות לנו את האמת שלנו, לפעמים בצורה כואבת במיוחד.
המאמר הזה הוא לא עוד מדריך להורות מושלמת (כי אין דבר כזה). זה יותר מסע משותף להבנה של איך הילדים שלנו יכולים להיות המורים הכי טובים שלנו, אם רק נסכים להקשיב.
למה זה קורה לנו בכלל?
למה דווקא הילדים שלנו מצליחים להוציא מאיתנו תגובות שאפילו אנחנו לא ידענו שאנחנו מסוגלים אליהן? התשובה, כמו תמיד, מורכבת. חלק מזה קשור לזהות שלנו. כהורים, אנחנו משקיעים כל כך הרבה בילדים שלנו, שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלנו. כשהם "מתנהגים לא יפה", זה מרגיש כמו ביקורת אישית עלינו, על היכולות שלנו כהורים.
ד"ר שפירו, פסיכולוגית התפתחותית ידועה, מסבירה בספרה "Mindful Discipline" כי "הילדים שלנו הם כמו רמקולים שמגבירים את הרעשים הפנימיים שלנו". במילים אחרות, כל אותם דברים שאנחנו מנסים להדחיק - חוסר סבלנות, ביקורת עצמית, חרדות - הילדים שלנו פשוט מוציאים אותם החוצה.
אבל רגע, האם זה אומר שאנחנו צריכים לשנות את הילדים שלנו כדי שנהיה הורים טובים יותר? ממש לא.
לראות את הילד - ולראות את עצמי
התשובה נמצאת דווקא בשינוי נקודת המבט. במקום לראות בהתנהגות של הילד ביקורת אישית, אפשר לראות בה הזדמנות. הזדמנות להבין מה מפעיל אותנו, מה מעורר בנו רגשות שליליים, ואיך אנחנו יכולים להגיב אחרת.
לדוגמה, אם הילד שלי מתעקש על משהו ספציפי, ואני מרגישה שאני מתפוצצת מעצבים, אני יכולה לשאול את עצמי: למה זה כל כך מפריע לי? האם זה מזכיר לי משהו מהילדות שלי? האם זה מעורר בי תחושה של חוסר שליטה?
אחת התובנות הכי גדולות שלי הגיעה דווקא מספר לא קשור להורות בכלל - "Daring Greatly" של ברנה בראון. בראון מדברת על הפגיעות שלנו, ואיך אנחנו מנסים להגן על עצמנו מפניה בכל מחיר. הבנתי שהרבה פעמים התגובות שלי לילדים שלי היו קשורות לפחד שלי להיות הורה "לא מושלם". הפחד הזה גרם לי להיות שיפוטית, תובענית ולא סבלנית.
אז מה עושים עם המראה הזו?
אז איך הופכים את המראה הזו, שלפעמים כל כך קשה להסתכל עליה, לכלי לצמיחה?
- מודעות עצמית. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל זה הבסיס להכל. שימו לב לתגובות שלכם. מה מעורר אתכם? מה מוציא אתכם משלווה?
- חמלה עצמית. אנחנו בני אדם, וכולנו עושים טעויות. תהיו עדינים עם עצמכם. תזכירו לעצמכם שאתם עושים את הכי טוב שאתם יכולים.
- חקירה. אל תסתפקו בתגובה הראשונית. תשאלו את עצמכם שאלות קשות. תנסו להבין מה עומד מאחורי הרגשות שלכם.
- שינוי התנהגות. אחרי שהבנתם מה מפעיל אתכם, תתחילו לעבוד על שינוי התגובות שלכם. זה יכול להיות באמצעות מדיטציה, טיפול פסיכולוגי, או פשוט שיחה כנה עם בן/בת הזוג או חברה טובה.
- סליחה. גם לעצמכם, וגם לילדים שלכם. כולנו טועים, וסליחה היא הדרך היחידה להתקדם.
וזה לא תמיד קל. אני יכולה להודות שבפעמים הראשונות שניסיתי ליישם את העקרונות האלה, זה הרגיש לי מאוד מלאכותי. כאילו אני משחקת תפקיד. אבל עם הזמן, זה הפך להיות טבעי יותר. למדתי לנשום עמוק, להקשיב באמת, ולהגיב מתוך מקום של חמלה ואהבה, ולא מתוך פחד.
אבל הנה הפאנץ' האמיתי: כשאני שיניתי את הגישה שלי, גם נועה השתנתה. הצרחות שלה הפכו להיות פחות תכופות ועוצמתיות, והיא התחילה לבטא את עצמה בצורה רגועה יותר. זה היה כאילו ברגע שהפסקתי להילחם במראה, היא הפסיקה להחזיר לי את ההשתקפות המאיימת.
המסע הזה לא נגמר
האמת היא, שהמסע הזה רחוק מלהסתיים. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, ועדיין מתרגשת בכל פעם שהילדים שלי מלמדים אותי משהו חדש על עצמי.
אבל אני חושבת שהבנתי משהו חשוב: הורות היא לא רק לגדל ילדים, היא גם לגדול בעצמנו. ואולי, דווקא בתוך הכאוס והבלגן של חיי היומיום, אנחנו יכולים למצוא את ההזדמנות לצמוח ולהפוך לאנשים טובים יותר.
אני תוהה, האם גם אתם חוויתם רגע כזה, שבו הילדים שלכם שיקפו לכם משהו שלא אהבתם לראות? איך התמודדתם עם זה? אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם. כי ביחד, אנחנו יכולים ללמוד הרבה יותר.
