תגידו, גם אתכן שאלו פעם "נו, איך זה להיות אמא?", ופתאום גיליתן שאין לכן תשובה קצרה? כי איך אפשר בכלל לתמצת מערבולת של אהבה, חרדה, צחוק ועייפות כרונית בכמה מילים?
אני זוכרת את עצמי בהתחלה, עם הילד הראשון, מנסה לשלוט בכל פרט. מה הוא אוכל, איך הוא ישן, עם מי הוא משחק. הכל היה חייב להיות "נכון", "בריא", "חינוכי". ואז, בום! המציאות טפחה לי על הפנים. גיליתי שילדים הם לא רובוטים שאפשר לתכנת, ושהניסיון שלי לשלוט רק גרם לי יותר לחץ ולמתח בינינו.
היום, כשאני מגדלת את הילד השלישי, אני מבינה משהו אחר לגמרי. לשחרר שליטה זה לא לוותר, זה לתת אמון. זה לא קל, אני מודה, אבל זה משחרר אותי – ואותם. אז איך עושים את זה?
מאיפה מתחילים בכלל? (ומה עושים עם החרדות?)
אחת השאלות הראשונות שאני שואלת את עצמי (ואתכן) היא: ממה אנחנו באמת מפחדות? האם זה שהילד יאכל יותר מדי ממתקים? או אולי שהוא ייכשל במבחן? או בכלל, שיראו עלינו שאנחנו לא "אמהות מושלמות"?
אני זוכרת שקראתי פעם מחקר (אני מצטטת אותו פחות או יותר, כי אני לא זוכרת את הפרטים המדויקים, אבל הרעיון נשאר איתי) על כך שהורים שמנסים לשלוט בילדים שלהם יותר מדי, בעצם מונעים מהם לפתח חוסן נפשי ויכולת התמודדות עם אתגרים. חשבתי לעצמי, "וואו, אולי אני עושה בדיוק את ההיפך ממה שאני רוצה לעשות?"
אז מה עושים? מתחילים בקטן. למשל, נותנים לילד לבחור את הבגדים שלו, גם אם זה אומר שהוא ילך לגן עם גרביים לא תואמות. או נותנים לו להחליט מה הוא רוצה לאכול לארוחת צהריים, גם אם זה אומר שזה יהיה רק פסטה בלי ירקות.
כן, בהתחלה זה מפחיד. כי אנחנו רגילות לחשוב שאנחנו יודעות הכי טוב. אבל תזכרו - הם צריכים ללמוד לבד, גם אם זה אומר לעשות טעויות.
אוקיי, אבל מה עם המסכים? (הקרב הנצחי)
אני יודעת, אני יודעת. הנושא הזה תמיד עולה. ואני מודה, גם אצלי זה אתגר יומיומי. אני קוראת המון מחקרים על ההשפעות של מסכים על ילדים. הנה אחד לדוגמה מ"הארץ": ילדים מבלים מול מסכים יותר משהם מדברים עם ההורים. מה עושים?
אבל האמת? אני לא חושבת שיש פתרון קסם. מה שעובד אצל משפחה אחת, לא בהכרח יעבוד אצל אחרת. מה שאני למדתי זה שצריך למצוא את האיזון הנכון.
פעם הייתי נלחמת במסכים בחירוף נפש. הייתי מנסה להגביל את הזמן שלהם, לחסום להם אתרים, להסתיר את השלטים של הטלוויזיה. אבל זה רק גרם ליותר ריבים ותסכולים.
היום, אני מנסה גישה אחרת. אני מדברת איתם על הסכנות של מסכים, אני מנסה להציע להם אלטרנטיבות (משחקי קופסה, טיולים בטבע, פעילויות יצירה), ואני נותנת להם קצת יותר חופש בחירה.
זה לא אומר שאני מרשה להם להשתמש במסכים כל היום. אבל זה אומר שאני סומכת עליהם שידעו לעשות את הבחירות הנכונות. ואם הם טועים? אז הם לומדים מזה.
וגם, אני מודה, אני משתדלת להיות מודל לחיקוי. כי איך אני יכולה לצפות מהם לא להשתמש במסכים, אם אני בעצמי כל הזמן מחוברת לטלפון שלי?
הסוד הקטן שגיליתי (והוא לא מה שחשבתן)
אחרי כל השנים האלה של גידול ילדים, אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאין דבר כזה "אמא מושלמת". כולנו עושות טעויות, כולנו מתמודדות עם אתגרים, כולנו מנסות לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולות.
אבל, וזה אבל גדול, הילדים שלנו לא צריכים אמא מושלמת. הם צריכים אמא אמיתית. אמא שמודה בטעויות שלה, אמא שמראה להם שהיא גם בן אדם, אמא שאוהבת אותם בלי תנאים.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שאתן מאבדות שליטה, קחו נשימה עמוקה ותזכירו לעצמכן: הכל בסדר. אתן עושות עבודה טובה. והילדים שלכן אוהבים אתכן בדיוק כמו שאתן.
ואם יש לכן טיפים נוספים, שתפו אותי! אני תמיד שמחה ללמוד מכן. ובינינו, כולנו צריכות קצת עזרה לפעמים, לא?
