אני והחרדה: איך למדתי לרקוד איתה (ולא רק לשרוד אותה)

קטגוריה: יחסים + משפחה
Read Time: 1 min
A young woman with long, curly blonde hair, smiling warmly and looking directly at the camera. She appears friendly and approachable.
איך למדתי לרקוד עם החרדה שלי במקום לתת לה לשלוט בי? מסע אישי, טעויות, תובנות ופרקטיקות קטנות לחיים גדולים. זה לא מדריך, זה סיפור.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את החרדה שלי פנים אל פנים. הייתי בת 26, בדיוק סיימתי תואר שני מטורף, והייתי אמורה להיות בשיא שלי. במקום זה, מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה בחדר השינה שלי, לא מצליחה לנשום, מרגישה כאילו הלב שלי עומד להתפוצץ. חשבתי שאני הולכת למות.

אז עוד לא ידעתי שזה התקף חרדה. חשבתי שאני משתגעת. הרי כלפי חוץ, הכל היה מושלם. אבל בפנים, הרגשתי כאילו משהו מתפרק. זה היה הפער הראשון שגיליתי - הפער בין איך שאני אמורה להרגיש, לבין איך שאני באמת מרגישה.

ואת יודעת מה הכי מצחיק? תמיד הייתי זו שמייעצת לאחרים איך להירגע, איך להתמודד עם לחץ. פתאום, כל הטיפים האלה לא עבדו עליי. כלום לא עבד.

אז מה המאמר הזה הולך להיות? הוא לא יהיה מדריך "איך להעלים חרדה תוך 5 דקות". כי זה פשוט לא עובד ככה. הוא יהיה סיפור על המסע שלי, על הטעויות שעשיתי, על הדברים שלמדתי, ועל איך בסופו של דבר הצלחתי לרקוד עם החרדה שלי, במקום לתת לה לשלוט בי. ואולי, רק אולי, הוא יעזור לך להבין שאת לא לבד, ושיש דרך אחרת.

הבלגן היפה: למה אנחנו חרדות מלכתחילה?

בואי נתחיל מזה שחרדה היא לא בהכרח דבר רע. למעשה, היא מנגנון הישרדותי חשוב. היא עוזרת לנו להיות מודעים לסכנות, להיערך לקראתן, ולפעול בצורה יעילה. אבל מה קורה כשהמנגנון הזה יוצא מכלל שליטה?

יש כל כך הרבה גורמים שיכולים לתרום לחרדה: גנטיקה, חוויות ילדות, טראומות, לחץ מתמשך, אורח חיים לא בריא... אפילו דברים כמו תזונה ושינה משפיעים! (למידע נוסף, את יכולה לקרוא על הקשר בין תזונה לבריאות נפשית כאן). וזה עוד לפני שדיברנו על הלחץ החברתי האינסופי להיות "מושלמת" בעידן האינסטגרם.

אבל האמת היא, שאין תשובה אחת נכונה. מה שעובד בשבילי, לא בהכרח יעבוד בשבילך. וזה בסדר. זה אפילו מצוין. כי זה אומר שאת ייחודית.

זוכרת שאמרתי שאני אוהבת לחקור דברים לא שגרתיים? פעם קראתי ראיון עם גורו מדיטציה שאמר שהחרדה שלנו היא כמו אורח לא קרוא שמגיע לבית שלנו. אנחנו יכולים לנסות לגרש אותו, אבל זה רק יגרום לו להיות יותר עיקש. במקום זה, אנחנו יכולים להזמין אותו להיכנס, להציע לו כוס תה, ולשאול אותו מה הוא רוצה.

זה נשמע קצת מטורף, נכון? אבל זה גרם לי לחשוב. אולי החרדה שלי לא באה להרוס אותי. אולי היא באה ללמד אותי משהו.

אולי היא באה להגיד לי שאני צריכה להאט, לנשום, להיות יותר קשובה לעצמי.

הטעות שעשיתי שוב ושוב: המרדף אחרי השליטה

כשאובחנתי עם חרדה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להשתלט עליה. רציתי למצוא את הכפתור שאפשר לכבות אותה, את הטריק שיעלים אותה לנצח. ניסיתי הכל: תרופות, טיפול, מדיטציה, יוגה, דיקור, רפלקסולוגיה... את יודעת, את כל הדברים ה"נכונים".

והאמת היא, שחלק מהדברים האלה עזרו. אבל אף אחד מהם לא היה פתרון קסם. ותאמיני לי, זה תסכל אותי בטירוף. הרגשתי כאילו אני נלחמת בטחנת רוח.

אבל אז הבנתי משהו: החרדה היא לא אויב. היא חלק ממני. והניסיון לשלוט בה רק החמיר את המצב. זה היה כמו לנסות לעצור גל עם הידיים. זה פשוט לא עובד.

אז מה כן עובד? ללמוד לרכב על הגל. ללמוד להכיר אותו, להבין אותו, ולתת לו להוביל אותי. (מחקרים מראים שגישה מודעת לחרדה, כפי שמודגם בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, יכולה להיות יעילה מאוד - ראי כאן).

זה לא אומר שאני מוותרת על הטיפול. זה אומר שאני משנה את הגישה שלי. אני לא מנסה להעלים את החרדה. אני מנסה להבין אותה.

זה אומר להקשיב לגוף שלי, לזהות את הטריגרים שלי, וללמוד איך להרגיע את עצמי ברגעים קשים.

זה אומר לקבל את העובדה שלפעמים יהיו לי ימים רעים. וזה בסדר.

כי החיים הם לא מושלמים. הם בלגן יפה.

זוכרת את הפעמים שקראתי לך ואמרתי שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום, הכל גדול עליי? זאת הייתה החרדה. פשוט לא ידעתי איך להסביר את זה.

לרקוד עם החרדה: פרקטיקות קטנות לחיים גדולים

אז מה למדתי? איך אני רוקדת עם החרדה שלי היום?

  • נשימה: זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. כשאני מרגישה שהחרדה מתחילה לעלות, אני עוצרת הכל ומתרכזת בנשימה שלי. אני נושמת עמוק דרך האף, סופרת עד ארבע, עוצרת את הנשימה לספירה אחת, ונושפת לאט דרך הפה, סופרת עד שש. אני עושה את זה כמה פעמים, עד שאני מרגישה קצת יותר רגועה.

  • תנועה: אני אוהבת לרקוד. לא משנה איפה אני נמצאת, אני פשוט שמה מוזיקה ומתחילה לזוז. זה עוזר לי לשחרר מתח, להרגיש יותר מחוברת לגוף שלי, ולהעלות את האנרגיה שלי.

  • טבע: אני משתדלת לבלות כמה שיותר זמן בטבע. הליכה ביער, ישיבה על שפת הים, או סתם התבוננות בצמחים – כל אלה עוזרים לי להירגע ולהתחבר לעצמי.

  • יצירה: אני אוהבת לכתוב, לצייר, לעשות קולאז'ים... כל דבר שמאפשר לי לבטא את עצמי בצורה יצירתית.

  • קבלה עצמית: זה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי. לקבל את עצמי כמו שאני, עם כל הפגמים והחולשות שלי. להפסיק לשפוט את עצמי, ולהתחיל לאהוב את עצמי.

אלה רק כמה דוגמאות. המפתח הוא למצוא את הדברים שעובדים בשבילך, ולשלב אותם בחיים שלך.

וזה בסדר אם זה לא עובד כל הזמן. זה בסדר אם יש לך ימים רעים. העיקר זה לא לוותר על עצמך.

האמת? עדיין קשה לי להגיד שאני "התגברתי" על החרדה. אני חושבת שזה משהו שאני אלמד לחיות איתו תמיד. אבל היום, אני יודעת איך לרקוד איתה. אני יודעת איך להקשיב לה, להבין אותה, ולתת לה להוביל אותי למקומות חדשים.

אני תוהה, האם את נותנת לעצמך את המרחב להתבונן פנימה ולראות מה החרדה מנסה לומר לך?

אני יודעת, זה מפחיד. אבל זה גם משחרר.