האמת? עד לא מזמן הייתי אלופה בלהציב ציפיות בשמיים. "הפרויקט הזה יהיה הצלחה מסחררת!", "הקשר הזה יחזיק לנצח!", "הדיאטה הזאת תגרום לי להרגיש מיליון דולר!". ואז, בום. המציאות טפחה לי על הפנים. מוכר לכן?
אני זוכרת במיוחד פרויקט אחד, לפני כמה שנים. השקעתי בו את כל כולי, לילות כימים. הייתי בטוחה שהוא הולך לשנות את העולם. ואז... הוא נכשל. כישלון צורב. לא רק שלא שינה את העולם, הוא כמעט גרם לי לפרוש מכל מה שעשיתי עד אז.
מה למדתי מהנפילה הזו? ציפיות הן כמו בלונים – יפות, משמחות, אבל אם מנפחים אותן יותר מדי, הן מתפוצצות.
אז איך בכל זאת אפשר להתמודד עם הפער הזה בין מה שאנחנו רוצות שיקרה, לבין מה שקורה בפועל? איך אפשר לגשר על הפער בלי להתרסק יחד איתן? בואו נצלול לתוך זה, ביחד.
התחילו מהבסיס: מה בכלל הציפיות שלכן?
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל רגע לפני שאתן יוצאות למסע הגישור הזה, תעצרו. קחו נשימה עמוקה. ותשאלו את עצמכן: מהן הציפיות שלי באמת?
לא הציפיות שאחרים הציבו לי, לא הציפיות שאני חושבת שאני צריכה להציב לעצמי, אלא הציפיות האמיתיות שלי.
מקורות כמו ספרו של ד"ר ברנה בראון, "Dare to Lead", מדגישים את החשיבות של מודעות עצמית ושל הגדרת ערכים ברורים לפני שאנחנו יוצאים לכל דרך. אם אנחנו לא יודעים מה חשוב לנו באמת, איך נוכל להגדיר ציפיות ריאליות?
ואז הגיעה התובנה: הציפיות שלי היו מנותקות מהמציאות. הן התבססו על פנטזיות, על רצון עז להצליח, ולא על הערכה אמיתית של הסיכונים והאתגרים.
הכירו את המגבלות: שלכן ושל המציאות.
אוקיי, אז הבנו מה הציפיות. עכשיו צריך לבדוק אם הן בכלל אפשריות.
הדבר הכי חשוב לזכור הוא: אנחנו לא יכולות לשלוט בהכל. יש דברים פשוט לא תלויים בנו.
כאן אני רוצה להזכיר ציטוט שמלווה אותי כבר שנים, שמיוחס לפילוסוף אפיקטטוס: "יש דברים בשליטתנו, ויש דברים שאינם בשליטתנו." מה בשליטתנו? המאמץ שלנו, הגישה שלנו, התגובה שלנו. מה לא בשליטתנו? תגובות של אחרים, נסיבות חיצוניות, מזג האוויר.
הבנה הזו משחררת! זה לא אומר שאנחנו צריכות לוותר על החלומות שלנו, אלא פשוט להיות מודעות למגבלות של המציאות, ולפעול בתוך המסגרת הזו.
תראו, אני מודה, לקח לי זמן להפנים את זה. תמיד חשבתי שאם אתאמץ מספיק, אוכל להשיג כל דבר. אבל המציאות טפחה לי על הפנים שוב ושוב. וטוב שכך.
הגדירו מחדש את ההצלחה: מה באמת חשוב?
אחרי שהבנו מה הציפיות שלנו ומה המגבלות, הגיע הזמן להגדיר מחדש מה זה בכלל אומר "להצליח".
האם הצלחה חייבת להיות מדד חיצוני כמו כסף, תואר, או הכרה ציבורית? או שאולי אפשר למדוד הצלחה גם במונחים פנימיים כמו סיפוק, צמיחה אישית, או תחושת משמעות?
ד"ר סוזן דייויד, בספרה "Agility Emotional", מדברת על החשיבות של גמישות רגשית ושל היכולת להתאים את הציפיות שלנו למציאות המשתנה. היא טוענת שההצלחה האמיתית טמונה לא ביעד הסופי, אלא ביכולת שלנו לנווט בדרך אליו, תוך כדי למידה וצמיחה.
אני מודה, בהתחלה התנגדתי לרעיון הזה. חשבתי שאם אני לא משיגה את המטרה שלי, אז נכשלתי. אבל עם הזמן הבנתי שהמסע עצמו, הדרך, היא החלק החשוב באמת.
אז מה גורם לכן להרגיש חיות? זו השאלה שאני משתדלת לשאול את עצמי בכל פעם שאני מרגישה שהציפיות שלי מתחילות לחנוק אותי.
היו מוכנות לשינויים: החיים דינמיים, גם הציפיות צריכות להיות.
הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו הוא החשיבות של גמישות.
החיים משתנים כל הזמן. דברים בלתי צפויים קורים. תוכניות משתבשות. וזה בסדר.
היכולת להתאים את הציפיות שלנו למציאות המשתנה היא אחת המיומנויות החשובות ביותר שאנחנו יכולות לפתח.
אני יכולה להגיד לכן מניסיון אישי שזה לא תמיד קל. אני אוהבת תוכניות. אני אוהבת סדר. אבל למדתי שאם אני לא גמישה, אני סובלת הרבה יותר.
אז מה עושים?
- תרגלו קבלה: קבלו את העובדה שלא תמיד הכל ילך כמו שרציתן.
- היו פתוחות לשינויים: אל תתנגדו לשינויים, אלא תנסו לראות בהם הזדמנות לצמיחה.
- התמקדו בהווה: אל תתעכבו על העבר, ואל תדאגו יותר מדי לגבי העתיד. חיו את הרגע.
ולסיום, שאלה למחשבה:
מה הדבר האחד שאתן יכולות לשנות היום כדי לגשר על הפער בין הציפיות שלכן למציאות?
אני באמת רוצה לשמוע את התשובות שלכן. תשתפו אותי בתגובות.
אני יודעת שהמסע הזה לא תמיד קל. אבל אני מאמינה שאם נהיה כנות עם עצמנו, אם נלמד מהטעויות שלנו, ואם נהיה גמישות, נוכל לגשר על הפער בין הציפיות שלנו למציאות, ולחיות חיים מלאים יותר, משמעותיים יותר, ומאושרים יותר.
