פעם חשבתי שאמון זה כמו כוס זכוכית. נסדק? שבור לנצח. אי אפשר לתקן, אי אפשר להדביק. כמה טעיתי. כמה שהחיים לימדו אותי אחרת, בדרך הקשה, כמו שהם יודעים.
אני זוכרת את הרגע הזה, את הבטן המתהפכת, את האוויר שנתקע בגרון. גיליתי שקר. לא שקר "קטן", שקר שהרעיד לי את כל עולמי. ואז, בין השברים, שאלתי את עצמי: איך ממשיכים מכאן? איך בונים משהו חדש, כשכל הבסיס רעוע?
הבטחתי לעצמי שאני לא לבד במסע הזה. שאם אני מצליחה למצוא דרך לסמוך שוב – על עצמי, על אחרים – אשתף את הדרך. אז הנה אני, חולקת את הלבטים, הכישלונות, וכן, גם את הניצחונות הקטנים, בדרך לסמוך מחדש.
המאמר הזה הוא לא מדריך "עשה ואל תעשה". הוא מסע. מסע אישי שהפך למסע משותף. אני מזמינה אותך להצטרף.
אמון זה לא משחק סכום אפס: רגע של תובנה שהפך הכל
אחד הדברים הראשונים שהבנתי זה שאמון הוא לא משחק סכום אפס. פעם חשבתי שאם מישהו הפר את האמון שלי, זה אומר שאיבדתי משהו. שאני יצאתי "פראיירית". אבל זה לא עובד ככה.
הפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון, בספרה "Dare to Lead", מדברת על החשיבות של חוסר פגיעות (vulnerability) בבניית אמון. זה נשמע מנוגד לאינטואיציה, נכון? אבל האמת היא, שאנחנו סומכים על אנשים שמראים לנו שהם אנושיים, שיש להם פחדים, שהם לא מושלמים. בדיוק כמונו.
מצד שני, זה לא אומר שאפשר להיות תמימים. כמו שלמדתי בדרך הקשה. זוכרים את השקר ההוא שסיפרתי עליו בהתחלה? אחרי שגיליתי אותו, ניסיתי "לסלוח ולשכוח". אמרתי לעצמי שכולם טועים, שצריך לתת הזדמנות שנייה. אבל זה לא עבד. האמון לא חזר. למה?
כי סליחה ואמון זה לא אותו דבר. אפשר לסלוח למישהו, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לתת לו גישה חופשית ללב שלנו שוב.
הגבולות שלנו חשובים.
מקורות מפתיעים: למה אני לומדת על אמון מספרי פנטזיה?
זה אולי נשמע מוזר, אבל מצאתי תובנות מדהימות על אמון דווקא בספרי פנטזיה. כן, כן, ספרי פיות ומכשפים. תקשיבו לי רגע.
בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח" (משחקי הכס), ג'ורג' ר.ר. מרטין מראה לנו שוב ושוב שאמון עיוור הוא מתכון לאסון. דמויות שסומכות על אנשים רק בגלל שהם "משפחה" או "חברים" מוצאות את עצמן נבגדות, מושפלות, ולפעמים אפילו מתות.
הוא מלמד אותנו לחשוב פעמיים על מי אנחנו סומכים.
אבל הסדרה גם מראה לנו את הכוח של אמון אמיתי. דמויות שבוחרות לסמוך על אחרים, למרות הפחד, למרות הסיכון, מצליחות לבנות בריתות חזקות, להשיג מטרות בלתי אפשריות, ולשרוד בעולם אכזרי.
אז מה למדתי מהמכשפים והדרקונים? שאמון צריך להיות מחושב, מושכל, אבל גם אמיץ. שצריך להקשיב לאינטואיציה שלנו, אבל גם לתת לאנשים הזדמנות להוכיח את עצמם. ושאם כבר סומכים על מישהו, צריך לעשות את זה בכל הלב.
הכישלון המפואר שלי: ניסיתי להיות "סלחנית-על" ומה קרה?
אחרי אותו שקר גדול, החלטתי שאני הולכת להיות "סלחנית-על". אמרתי לעצמי שאני לא אתן לפחד ולכעס להשתלט עליי, שאני אהיה גדולה מהחיים, שאני אראה לכולם כמה אני חזקה.
ניסיתי לסמוך על אנשים שוב ושוב, למרות שהם לא עשו שום דבר כדי להרוויח את האמון שלי. ניסיתי להתעלם מהדגלים האדומים, מהתחושות הלא נעימות, מהאינטואיציה שצעקה לי "אל תעשי את זה!".
וניחשתם נכון – זה נגמר רע. שוב. נפגעתי, שוב. בגדו בי, שוב. והפעם, זה כאב אפילו יותר. כי הפעם, ידעתי שאני אשמה. שאני בחרתי להיפגע. שאני התעלמתי מהסימנים.
אז הבנתי משהו חשוב: סליחה ואמון הם לא חולשה. הם כוח. אבל כוח שצריך להשתמש בו בחוכמה.
אי אפשר לסמוך על כולם. וזה בסדר.
אז איך סומכים מחדש? (רמז: זה מתחיל מבפנים)
אחרי כל הכישלונות, אחרי כל האכזבות, אחרי כל הבכי והכעס, התחלתי לשאול את עצמי: אולי הבעיה היא לא באחרים? אולי הבעיה היא בי?
ואז גיליתי את האמת המרה: לפני שאני יכולה לסמוך על אחרים, אני צריכה לסמוך על עצמי. אני צריכה להאמין בעצמי, בערך שלי, ביכולת שלי לקבל החלטות נכונות.
איך עושים את זה? לאט. צעד אחרי צעד.
מתחילים בדברים הקטנים.
לומדים להקשיב לאינטואיציה שלנו. לומדים להגיד "לא" כשצריך. לומדים להציב גבולות. לומדים לסלוח לעצמנו על הטעויות. לומדים לאהוב את עצמנו, על כל הפגמים.
ואז, לאט לאט, מתחילים לסמוך על אחרים שוב. אבל הפעם, בצורה שונה. בצורה מודעת, מושכלת, אמיצה. בצורה שמגנה עלינו, אבל גם פותחת לנו את הלב לאהבה ולקשר.
זו לא דרך קלה. אבל זו דרך ששווה את זה. כי בסופו של דבר, אמון הוא לא רק משהו שאנחנו נותנים לאחרים. הוא משהו שאנחנו נותנים לעצמנו. הוא הדרך שלנו לחיות חיים מלאים, אותנטיים, ומאושרים.
אני עדיין במסע. עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין נאבקת. אבל אני יודעת שאני בכיוון הנכון.
ואני מאמינה שגם את יכולה.
מה הצעד הראשון שלך לסמוך מחדש?
