אוקיי, בואו נהיה כנות. כמה פעמים מצאת את עצמך זורקת רמזים כמו פצצות סירחון, ומקבלת בתמורה... כלום? כאילו דיברת סינית? אני יודעת, אני יודעת. זה מתסכל. ואולי אפילו קצת מעליב.
אני זוכרת פעם אחת, רציתי נורא ללכת להופעה של הלהקה האהובה עלי, והחבר שלי באותה תקופה היה טיפוס ספונטני בערך כמו עץ. אז התחלתי "במקרה" להשמיע את השירים שלהם באוטו, "במקרה" דיברתי על כמה שהופעה שלהם חייבת להיות מדהימה, ואפילו "במקרה" השארתי את הפרסומת להופעה פתוחה על המחשב. ניחשתם נכון - הוא לא קלט כלום. הרגשתי כמו בלש במשימה סודית שנכשלה.
למה זה קורה לנו בכלל? למה הם לא קולטים את הרמזים הקטנים שאנחנו משקיעות בהם כל כך הרבה מחשבה?
אולי אנחנו מצפות מהם לקרוא מחשבות.
ד"ר ג'ון גריי, מחבר הספר "גברים ממאדים, נשים מנוגה", טוען שההבדלים בין גברים לנשים בתקשורת נובעים מהבדלים בסיסיים באופן בו אנחנו חושבים ומרגישים. (1) הוא טוען שלגברים יש גישה ישירה יותר, ולכן רמזים עדינים עלולים לחמוק מהם.
האמת? כשהתחלתי לחשוב על זה לעומק, הבנתי שהוא צודק. אנחנו, הנשים, הרבה פעמים רגילות לתקשורת עקיפה. אנחנו מצפות שאנשים יבינו מה אנחנו רוצות בלי שנצטרך להגיד את זה במפורש. אבל העולם לא עובד ככה, ובטח שלא כל הגברים.
אבל רגע, זה לא תירוץ להכל.
אני לא רוצה שתחשבו שאני מצדיקה חוסר רגישות או חוסר תשומת לב. ממש לא. כולנו צריכים לשאוף להיות יותר קשובים אחד לשני, בין אם אנחנו גברים או נשים. אבל אולי, במקום להאשים אותם בחוסר קליטה, אנחנו יכולות פשוט להיות יותר ישירות?
ניסיתי את זה פעם אחת עם חבר. במקום לרמוז לו שאני רוצה לצאת לאכול במסעדה ספציפית, פשוט אמרתי, "אני ממש רוצה ללכת למסעדה X ביום חמישי. בא לך להצטרף?". הוא אמר כן בלי לחשוב פעמיים. זה היה כל כך פשוט, שהרגשתי קצת טיפשה שלא עשיתי את זה קודם.
הנה השאלה המפתיעה: האם אנחנו באמת רוצות שיבינו אותנו מרמזים?
תחשבו על זה רגע. כשמישהו מבין אותנו רק מרמזים, זה קצת כמו ניחוש. הוא מנסה לנחש מה אנחנו רוצות, אבל הוא לא באמת יודע. לעומת זאת, כשאנחנו אומרות את הדברים במפורש, אנחנו נותנות לו את ההזדמנות להבין אותנו באמת, להכיר את הצרכים והרצונות שלנו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת חוסן וחמלה, מדברת על החשיבות של פגיעות ואותנטיות ביחסים. (2) היא טוענת שאנחנו צריכות להיות מוכנות לחשוף את עצמנו בפני אחרים, כולל הרצונות והצרכים שלנו, כדי ליצור קשר אמיתי. האם רמזים באמת מאפשרים פגיעות אמיתית?
אז מה עושים מכאן?
הנה כמה דברים שאני מנסה ליישם בחיים שלי:
- להיות יותר ישירה: במקום לרמוז, פשוט להגיד את מה שאני רוצה.
- להסביר את הצרכים שלי: להסביר למה משהו חשוב לי, ולא רק מה אני רוצה שיקרה.
- להיות סבלנית: להבין שלא כולם מבינים רמזים, וזה לא אומר שהם לא אוהבים אותי.
אני יודעת, זה לא תמיד קל. אבל אני מאמינה שזה שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אנחנו רוצות יחסים שמבוססים על הבנה אמיתית, ולא על ניחושים.
ומה איתכם? איך אתן מתמודדות עם אנשים שלא קולטים רמזים? שתפו אותי בתגובות!
מקורות:
- Gray, J. (1992). Men Are from Mars, Women Are from Venus. HarperCollins.
- Brown, B. (2012). Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham Books.
