האמת? תמיד חשבתי שהמשפחה שלי קצת... מוזרה. אתם יודעים, כמו שלכולם יש את הדוד ההוא שמספר בדיחות גרועות, או את הסבתא ששוכחת את השם שלכם. אבל עם הזמן הבנתי משהו מטלטל: לכולם יש משפחה "מוזרה".
ואז הבנתי משהו נוסף: יש חוקים. חוקים לא כתובים שמכתיבים איך אנחנו מתנהגים, מרגישים, ומתקשרים בתוך המשפחה. חוקים שמעולם לא הסבירו לנו, אבל מצפים מאיתנו לציית להם.
פעם, ישבתי בארוחת שישי ופתאום קלטתי שאני עושה משהו שאמא שלי עושה כבר שנים: אני מנסה לרצות את כולם. זה היה רגע של הארה. הבנתי שאני משחקת תפקיד שהוכתב לי, בלי שבכלל בחרתי בו.
אז למה אף אחד לא מדבר על זה?
אולי כי זה מפחיד. אולי כי זה דורש מאיתנו להסתכל פנימה, ולבחון מחדש את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על עצמנו ועל המשפחה שלנו. אבל אני מבטיחה לכם, זה שווה את זה.
במאמר הזה, אנחנו הולכים לחשוף כמה מהחוקים הלא כתובים הנפוצים ביותר במשפחות, להבין איך הם משפיעים עלינו, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות אותם. לא מבטיחה פתרונות קסם, אבל מבטיחה שתסתכלו על המשפחה שלכם אחרת.
אז מהם החוקים האלה לעזאזל?
אחד החוקים הכי נפוצים הוא ה"שמירה על הפאסון". אתם יודעים, הכל חייב להיראות מושלם מבחוץ. זה אומר שלא מדברים על בעיות, לא מתווכחים בפומבי, וחייבים להציג תמונה של משפחה מאושרת. זה מזכיר לי מחקר מעניין שקראתי ב-Psychology Today, שטוען שהצורך הכפייתי הזה לשמור על תדמית מושלמת יכול להוביל לחרדה ולדיכאון. (מקור: Psychology Today, "The Pressure of Perfectionism").
אבל מה קורה כשמשהו משתבש? מה קורה כשמאחורי החיוכים המזוייפים מסתתרים כאב וסודות? זה מביא אותנו לחוק הלא כתוב השני: "לא מדברים על זה".
"לא מדברים על זה" הוא מנגנון הגנה נפוץ במשפחות, במיוחד כשמדובר בנושאים רגישים כמו טראומה, התמכרות, או מחלות נפש. הבעיה היא שכשאנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו, הם לא נעלמים. הם רק מתעצמים, ומוצאים דרכים אחרות להתבטא, כמו התפרצויות זעם, חרדה, או בעיות בריאותיות.
אני זוכרת תקופה שהייתי פשוט משתגעת מההתנהגות של אמא שלי, והייתי בטוחה שהיא פשוט עושה את זה כדי להציק לי. שנים אחר כך, כשסוף סוף העזתי לשאול אותה מה קרה, גיליתי שהיא סבלה מדיכאון אחרי לידה. פתאום הכל קיבל משמעות אחרת.
ואז יש את החוק הלא כתוב של "השוואות". ההורים תמיד משווים את הילדים שלהם אחד לשני, או לילדים אחרים, ואנחנו גדלים בתחושה שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו כל הזמן. זה יכול לגרום לתחרותיות מוגזמת, קנאה, ותחושת חוסר ביטחון תמידית.
שמעתי פעם הרצאה של ברנה בראון (Brené Brown), חוקרת בושה ופגיעות מפורסמת, שאמרה שהשוואה היא "רוצחת השמחה". (מקור: Brené Brown, "Daring Greatly"). זה נכון כל כך. כשאנחנו עסוקים בהשוואה לאחרים, אנחנו שוכחים להעריך את מה שיש לנו, ואת מי שאנחנו.
אז מה עושים? איך שוברים את מעגל הקסמים הזה?
קודם כל, צריך לזהות את החוקים הלא כתובים שפועלים במשפחה שלכם. תשאלו את עצמכם: אילו נושאים אסור לדבר עליהם? אילו התנהגויות מצופות מכם? אילו תפקידים הוצמדו לכם?
אחרי שזיהיתם את החוקים, תתחילו לאתגר אותם. זה לא אומר שאתם צריכים להתחיל מלחמה עם המשפחה שלכם. זה אומר שאתם צריכים להתחיל להיות מודעים יותר להתנהגויות שלכם, ולשאול את עצמכם: האם אני באמת רוצה להתנהג ככה? האם זה משרת אותי?
למשל, אם תמיד ציפו מכם להיות "הילד הטוב", תנסו להרשות לעצמכם לעשות טעויות. אם תמיד אמרו לכם "להתחשב" באחרים, תנסו להגיד "לא" מדי פעם. זה יכול להיות מפחיד בהתחלה, אבל זה משחרר.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא שזה בסדר להציב גבולות. המשפחה שלכם אולי לא תאהב את זה בהתחלה, אבל בסופו של דבר, הם ילמדו לכבד אתכם יותר.
ואל תפחדו לבקש עזרה. טיפול משפחתי יכול להיות כלי עוצמתי לשיפור התקשורת ולפתרון קונפליקטים. לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה מישהו מבחוץ שיעזור לנו לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת.
אני יודעת שזה לא קל. לכולנו יש את הפחד הזה שאם נשנה את הדינמיקה המשפחתית, הכל יתפרק. אבל האמת היא שאם אנחנו לא משנים כלום, אנחנו נשארים תקועים באותו מקום, עם אותן בעיות, ואותם רגשות מודחקים.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת. האמת, גם אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת איך לנווט את החוקים הלא כתובים של המשפחה שלי, ואיך ליצור מערכות יחסים בריאות יותר.
אבל אני יודעת דבר אחד: זה אפשרי. אפשר לשנות את הדינמיקה המשפחתית, אפשר ליצור תקשורת פתוחה וכנה, ואפשר לחיות חיים אותנטיים ומספקים, גם בתוך המשפחה שלנו.
אז מה החוק הלא כתוב הכי מוזר שפועל במשפחה שלכם? ספרו לי בתגובות! אולי ביחד נוכל לפצח את הקוד המשפחתי הזה.
