אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. כולנו היינו שם. את שולחת מבטים, מצחקקת בצורה קצת יותר מוגזמת, אולי אפילו זורקת איזה "וואו, החולצה שלך ממש יפה היום" (כשאת בכלל מדברת על הבחור שממול). ואז... כלום. שום תגובה. כאילו דיברת סינית עתיקה.
פעם, ניסיתי להסביר לבן זוג שלי דאז שאני צריכה יותר עזרה בבית. רמזתי כאילו אני שחקנית ראשית באופרת סבון. בסוף, מצאתי את עצמי ממררת בבכי על ערימת הכביסה המקופלת, והוא שאל אם אני בסדר. בסדר?! כאילו אני סתם בוכה על הכביסה! זה היה רגע מכונן. הבנתי שמשהו חייב להשתנות.
אבל לפני שניגש לפתרונות, עצרו רגע. למה אנחנו בכלל טורחות לרמוז?
זה לא רק עניין של נימוס. לפעמים אנחנו חוששות. חוששות להיראות דעתניות, חוששות לדרוש, חוששות שיראו בנו "נודניקיות". החשש הזה משתק אותנו.
אז מה עושים?
השלב הראשון: שיחה גלויה (כן, מפחיד, אבל הכרחי)
תאמינו לי, אני יודעת. השיחה הזו נשמעת כמו צלילה למים קרים. אבל תחשבו על זה ככה: רמזים הם כמו פתקים קטנים שאת משאירה בכל מיני מקומות, בתקווה שהוא ימצא אותם ויבין מה את רוצה. שיחה גלויה היא כמו מפה ברורה וישירה.
איך עושים את זה נכון? הנה כמה טיפים:
- השתמשו ב"אני" ולא ב"אתה/את": במקום להגיד "אתה אף פעם לא עוזר לי", נסו "אני מרגישה מוצפת כשאני עושה את כל מטלות הבית לבד". מחקרים מראים (מקור: Journal of Family Psychology) ששימוש ב"אני" מפחית התגוננות ומעודד הקשבה.
- היו ספציפיות: במקום לרמוז על "יותר רומנטיקה", תגידו "הייתי שמחה אם היית מזמין אותי לדייט פעם בשבוע". כמה שיותר ברור, יותר טוב.
- תזמון הוא הכל: אל תנסו לנהל את השיחה הזו כשאתם רעבים, עייפים או באמצע ויכוח סוער. תמצאו זמן רגוע ונינוח שבו שניכם יכולים להקשיב באמת.
אבל רגע, מה קורה אם גם אחרי השיחה הגלויה, הוא עדיין לא מבין?
השלב השני: קצת אמפתיה (כן, גם אם אתן עצבניות)
לפני שאנחנו מאשימות אותו בחוסר רגישות מוחלט, בואו ננסה רגע להיכנס לנעליים שלו. אולי הוא גדל במשפחה שבה גברים לא עסקו במטלות בית. אולי הוא פשוט לא מבין את המשמעות של הרמזים שלכן כי הוא חושב בצורה אחרת.
אנשים שונים מעבדים מידע בצורה שונה. זה לא תירוץ, אבל זה הסבר.
ד"ר ג'ון גריי, בספרו "גברים ממאדים ונשים מנוגה" (כן, קצת קלישאתי, אבל יש בו נקודות טובות), מדבר על הבדלים באופן התקשורת בין גברים לנשים. הוא טוען שגברים נוטים להיות יותר ישירים וממוקדים בפתרון בעיות, בעוד שנשים נוטות להיות יותר אסוציאטיביות ורגשיות.
זה לא אומר שהוא לא צריך להתאמץ להבין אתכן. זה רק אומר שאולי הוא צריך קצת יותר הדרכה.
השלב השלישי: הצבת גבולות (הכי חשוב)
אוקיי, דיברנו, הסברנו, ניסינו להבין. אם אחרי כל זה, הוא עדיין מתעלם מהצרכים שלכן, הגיע הזמן להציב גבולות ברורים. וזה לא אומר לצעוק או להאשים.
זה אומר להגיד בצורה רגועה וחד משמעית מה אתן מצפות, ומה יקרה אם הציפיות האלה לא יתממשו. למשל: "אני מצפה שתעזור לי עם הכביסה פעם בשבוע. אם זה לא יקרה, אני אשכור עוזרת בית, ואתה תצטרך לשלם חצי מהעלות."
זה אולי נשמע קשוח, אבל גבולות הם לא עונש. הם הבהרה של מה אתן מוכנות לקבל, ומה לא.
ומה אם זה פשוט לא עובד? מה אם הוא באמת לא מסוגל או לא רוצה להבין?
אז, חברות, הגיע הזמן לשאול את עצמכן שאלה קשה: האם זה הקשר שאתן רוצות?
זה לא אומר שאתן צריכות לפרק הכל מייד. אבל זה אומר שאתן צריכות להיות כנות עם עצמכן לגבי מה אתן צריכות ומה אתן מקבלות. כי מגיע לכן יותר מרמזים שלא מובנים.
אני יודעת שהמאמר הזה ארוך, ואולי קצת קשה. אבל אני מקווה שהוא נתן לכן קצת נקודות למחשבה. כי בסופו של דבר, מגיע לכן קשר שמבוסס על תקשורת ישירה, כבוד הדדי והבנה אמיתית.
אז, מה אתן חושבות? מה הניסיון שלכן עם רמזים? שתפו אותי בתגובות!
