האמת? פעם חשבתי שאמון זה משהו שמקבלים או לא מקבלים, כמו מתנה. אם בגדו בך, שקר לך, אכלת אותה. הסוף. ואז... זה קרה גם לי.
בגידה. לאו דווקא רומנטית, כן? בגידה באמון. חברה טובה שריכלה מאחורי הגב, שותף לעבודה שהכפיש את שמי. הרגשתי ריקנות עצומה. כמו שמישהו לקח לי חלק ממני.
ואז שאלתי את עצמי: האם זה באמת הסוף? האם אני נידונה לחיות לנצח בחשדנות, בלי יכולת להאמין באף אחד יותר?
התשובה, למזלי, הייתה לא.
אבל איך? איך בונים אמון מחדש, אחרי שהוא נשבר לרסיסים? איך לומדים לסמוך שוב, כשכל תא בגוף צועק לך להיזהר?
(וואו, אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מרגישה את הצריבה הזו שוב. זה לא פשוט לדבר על זה.)
אז צללתי למחקר. קראתי ספרים על פסיכולוגיה, התייעצתי עם מטפלים, אפילו חפרתי קצת בספרי פילוסופיה עתיקים. (כן, אני nerd. מה לעשות?)
גיליתי משהו מדהים: אמון הוא לא רק משהו שנותנים לאחרים, הוא קודם כל משהו שבונים בתוך עצמנו.
היכולת לסמוך מתחילה בסליחה.
סליחה לעצמנו. סליחה על כך שאפשרנו לעצמנו להיות פגיעים. סליחה על כך שלא ראינו את הסימנים. סליחה על כך ש... בטחנו.
אבל הסליחה הזו היא לא תירוץ. היא לא אומרת שמה שעשו לנו זה בסדר. היא אומרת שאנחנו בוחרים להשתחרר מהכעס, מהטינה, מהכאב. אנחנו בוחרים להתקדם.
אחת התובנות המפתיעות ביותר שקיבלתי הגיעה דווקא מספר על חיות טרף. (כן, קראתי גם ספרים על חיות. אמרתי כבר שאני nerd?) מסתבר שאפילו טורפים לומדים לסמוך על חברי הלהקה שלהם. הם חייבים. אחרת, הם לא ישרודו.
אבל איך הם עושים את זה?
הם בוחנים. הם בודקים. הם מחפשים סימנים של נאמנות, של עקביות, של אמינות. הם לא נותנים אמון עיוור. הם נותנים אמון מדוד.
וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.
אמון הוא לא קפיצת ראש למים עמוקים. הוא טבילת רגל זהירה.
התחלתי בקטן. התחלתי לבטוח שוב באנשים במעגלים הקרובים שלי – בן הזוג, המשפחה. נתתי להם הזדמנות להוכיח את עצמם, אבל הפעם הייתי הרבה יותר עירנית לסימנים.
הקשבתי לאינטואיציה שלי. למדתי להבחין בין חשדנות בריאה לפרנויה משתקת.
אבל גם אז, טעיתי. נתתי אמון במישהו שלא היה ראוי לו, וספגתי מכה נוספת. כאב? מאוד. אבל הפעם, הכאב היה שונה. הפעם, לא הרגשתי קורבן. הרגשתי מחוזקת.
למה? כי הבנתי שאני בשליטה. אני בוחרת את מי להכניס לחיי. אני בוחרת את מי לסמוך עליו. ואם טעיתי, אני לומדת מהטעות וממשיכה הלאה.
(אגב, מחקר שנעשה באוניברסיטת ברקלי מצא שאנשים שמגלים חוסן לאחר בגידה באמון נוטים לדווח על תחושת ביטחון עצמי גבוהה יותר.)
זה לא אומר שהפכתי לרובוטית חסרת רגשות. ממש לא. אני עדיין פגיעה. אני עדיין מרגישה פחד לפעמים. אבל הפחד הזה כבר לא משתק אותי. הוא מניע אותי. הוא מזכיר לי להיות זהירה, אבל לא סגורה.
אני זוכרת תקופה שבה הייתי פשוט משותקת מפחד, הייתי הולכת ברחוב וכל מבט היה נראה לי שיפוטי.
חוסר אמון הופך אותנו למכ"ם קולט שיפוטיות.
אז מה למדתי?
- אמון מתחיל מבפנים: תסלחו לעצמכם, תבנו ביטחון עצמי.
- אמון הוא תהליך: אל תצפו שזה יקרה בן לילה.
- אמון דורש גבולות: תלמדו להגיד "לא", תגנו על עצמכם.
- אמון הוא לא עיוור: תקשיבו לאינטואיציה שלכם, תשימו לב לסימנים.
- אמון הוא סיכון: תהיו מוכנים להיפגע, אבל אל תתנו לפחד להשתלט עליכם.
אבל הכי חשוב? תזכרו שאתם ראויים לאהבה, ראויים לאמון, ראויים לאושר.
(ואם אתם עדיין סקפטיים, אני מבינה אתכם לגמרי. גם אני הייתי שם.)
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין מתקדמת.
אבל אני יודעת דבר אחד: אני כבר לא פוחדת. אני לא פוחדת לסמוך. אני לא פוחדת לאהוב.
ואתם? מה אתם בוחרים? האם תתנו לעצמכם הזדמנות לסמוך שוב?
אני אשמח לשמוע את המחשבות שלכם. שתפו אותי בתגובות!
