אוקיי, בואו נדבר על זה רגע ברצינות. כולנו שם, נכון? תקופות מתוחות. הלחץ הזה שמצטבר כמו חובות שלא משלמים, החרדה הזו שמכרסמת לך מבפנים ואתה מרגיש שאתה עומד להתפוצץ. ואז אתה נכנס לגוגל ומחפש "איך להתמודד עם לחץ" ומוצא את אותו הדבר: נשימות, מדיטציה, ספורט. הכל נכון, חשוב, אבל… זה באמת עוזר ברגע האמת? לי זה הרגיש כמו לשים פלסטר על רגל שבורה.
אני זוכרת תקופה אחת, הייתי בעיצומה של תקופה מטורפת בעבודה, במקביל ניסיתי לתחזק זוגיות, ועוד הייתי אמורה לתקתק את כל החיים האלה שקורים בין לבין. הרגשתי כמו לוליין שמנסה להחזיק עשרה כדורים באוויר, וכל שנייה כדור אחר נופל לו. ניסיתי את כל השיטות: יוגה, כתיבה יומית, אפילו התחלתי לשתות תה קמומיל. אבל בפנים, הכל רעד.
ואז הבנתי משהו.
אנחנו חיים בעולם שמוכר לנו את הרעיון שאנחנו צריכים להיות כל הזמן "בסדר". ואם אנחנו לא בסדר, אז אנחנו צריכים לתקן את זה כמה שיותר מהר. אבל מה אם, רק מה אם, הבעיה היא לא שאנחנו לא בסדר, אלא שאנחנו מנסים בכוח להדחיק את מה שאנחנו מרגישים?
הנה תובנה ששינתה לי את כל המשחק: לא תמיד צריך "להתמודד" עם תקופה מתוחה. לפעמים צריך פשוט להיות בה.
אני יודעת, זה נשמע קצת הפוך על הפוך, אבל תקשיבו לי רגע.
אז מה בעצם קורה לנו בגוף בתקופת לחץ? ד"ר אמיליה נגוסקי, בספרה "Burnout: The Secret to Unlocking the Stress Cycle", מסבירה לנו שהלחץ הוא כמו מחזור – הוא מתחיל, הוא מגיע לשיא, והוא אמור להסתיים. הבעיה היא שאנחנו תקועים באמצע המחזור הזה. אנחנו כל הזמן במצב הישרדות, והגוף שלנו לא יודע איך לחזור למצב רגיעה.
ואיך יוצאים מהלופ הזה, אתן שואלות?
אז כאן נכנס לתמונה משהו שאני קוראת לו "קבלה רדיקלית". שמעתם על זה? זה לא אומר שאתם אוהבים את זה שאתם לחוצים, זה אומר שאתם מפסיקים להילחם בזה. אתם אומרים לעצמכם: "אוקיי, אני לחוץ. זה קורה. זה חלק מהחיים שלי עכשיו".
זה לא קל, אני יודעת.
אני מודה, לקח לי זמן להפנים את זה. חשבתי שאם אני אקבל את הלחץ, זה אומר שאני מוותרת. שאני נכנעת. אבל גיליתי שזה בדיוק ההפך. כשאני מפסיקה להילחם בלחץ, אני משחררת אנרגיה שהייתה מוקדשת למאבק, ויכולה להשתמש בה כדי לעשות דברים אחרים.
אחת הטכניקות שממש עזרו לי הייתה "תמלול רגשות". זה נשמע פלצני, אני יודעת, אבל זה עובד. פשוט שבו עם עצמכם כמה דקות, תעצמו עיניים, ותנסו לתאר במילים את מה שאתם מרגישים. לא לשפוט, לא לנתח, פשוט לתאר. זה כמו לתת לרגשות שלכם שם, לתת להם מקום.
אני זוכרת פעם אחת, הייתי כל כך לחוצה לפני פגישה חשובה בעבודה, שהרגשתי שאני עומדת להתעלף. במקום לנסות להדחיק את הלחץ, סגרתי את הדלת של המשרד, עצמתי עיניים, והתחלתי לתמלל: "אני מרגישה פחד, לחץ בחזה, ידיים רועדות". ככל שתמללתי יותר, הלחץ התחיל לשכך.
הנה עוד משהו שאולי יפתיע אתכן: לפעמים הלחץ שלנו הוא לא באמת שלנו.
לפעמים אנחנו סופגים את הלחץ של הסביבה שלנו. אנחנו יושבים במשרד עם אנשים לחוצים, אנחנו קוראים חדשות שמלאות בסיפורים מלחיצים, אנחנו רואים סדרות טלוויזיה שמלאות בדרמה. ואז אנחנו מתפלאים למה אנחנו לחוצים.
אני מצאתי פתרון ממש פשוט: להגביל את החשיפה שלי למידע מלחיץ. לא לראות חדשות בבוקר, לא לבדוק את האימייל כל חמש דקות, להקיף את עצמי באנשים רגועים.
אני מודה, אני לא תמיד מצליחה. יש ימים שאני נופלת לתוך הבור הזה של הלחץ, וקשה לי לצאת ממנו. אבל אני מזכירה לעצמי שזה בסדר. שמותר לי להרגיש לחוצה, ושזה לא אומר שנכשלתי.
אז מה בעצם למדנו היום? שלפעמים, הדרך הכי טובה להתמודד עם תקופה מתוחה היא לא להתמודד איתה. לקבל אותה, להיות בה, לתמלל את הרגשות שלנו, ולהגביל את החשיפה שלנו למידע מלחיץ.
אבל הכי חשוב, לזכור שאנחנו לא לבד. כולנו עוברים תקופות קשות, וזה בסדר לבקש עזרה. לדבר עם חברה טובה, ללכת לטיפול, או פשוט לקחת יום חופש ולעשות משהו שעושה לנו טוב.
ועכשיו, שאלה בשבילכן: מה הדבר הכי מלחיץ שקרה לכן השבוע, ואיך הגבתן לזה? שתפו אותי בתגובות, אני ממש רוצה לשמוע. אולי נצליח לעזור אחת לשנייה, וליצור קהילה קטנה של נשים שמבינות אחת את השנייה.
וזכרו, גם בתקופות הכי קשות, תמיד יש אור בקצה המנהרה. פשוט צריך למצוא אותו.
