אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. שעת לילה מאוחרת, הילדים סוף סוף ישנים, ואני שקועה בתוך מערבולת של רגשות אשמה. צעקתי עליהם שוב היום. על שטויות. על גרביים על הרצפה, על ריב מטופש על איזה צעצוע. אחר כך באו הדמעות שלי, ואז החיבוקים המאולצים והבקשות לסליחה. נשבעתי לעצמי שזה לא יקרה שוב. אבל הנה, זה קרה שוב.
אני משערת שגם את מכירה את ההרגשה הזאת, נכון? את התחושה החונקת הזו שאת לא מספיק טובה, שלא משנה כמה תנסי, את פשוט לא מצליחה להיות האמא הזו שתמיד חלמת להיות. האמא הסבלנית, המכילה, שתמיד יודעת מה להגיד ואיך להגיב.
פעם חשבתי שהורות טובה זה אומר להיות מושלמת. לשלוט בכל הסיטואציות, לעמוד בכל הציפיות, לגדל ילדים "מצליחים" וחייכניים. אבל אז הבנתי משהו. הורות טובה היא לא על שלמות. היא על אותנטיות. היא על להיות אמיתית, גם עם הכישלונות והחולשות שלך.
הכישלונות שלנו הם המורים הכי טובים שלנו, ושל הילדים שלנו.
אז איך עושים את זה? איך הופכים את הכישלונות שלנו למתנה? איך משנים את זווית הראייה ומפסיקים להלקות את עצמנו על כל טעות?
נתחיל מהבסיס: קבלי את העובדה שאת אנושית. כן, את. וזה אומר שתעשי טעויות. תצעקי, תתעצבני, תאבדי את הסבלנות. זה לא הופך אותך לאמא רעה. זה הופך אותך לאמא אמיתית. מחקרים מראים שילדים דווקא מרוויחים יותר מהורים שמראים להם איך להתמודד עם רגשות שליליים ולא מנסים להדחיק אותם (למשל, מחקר של אוניברסיטת ברקלי על ההשפעה של רגשות הורים על התפתחות רגשית של ילדים).
אבל רגע, זה לא אומר שאנחנו צריכות לתת דרור לכל יצר, נכון? ברור שלא. זה אומר שאנחנו צריכות ללמוד איך להתמודד עם הרגשות שלנו בצורה בריאה, וללמד את הילדים שלנו לעשות את אותו הדבר.
איך? הנה כמה רעיונות, חלקם אולי ייראו לך מוזרים בהתחלה, אבל תני להם צ'אנס:
1. תרגול מיינדפולנס: אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה ניו-אייג'ית, אבל זה עובד. קחי כמה דקות ביום, תתרכזי בנשימה שלך, ותנסי לשחרר את המחשבות. אפילו 5 דקות יכולות לעשות הבדל עצום. כשאת רגועה יותר, את מגיבה פחות וחושבת יותר. וזה משפיע ישירות על האינטראקציה שלך עם הילדים.
2. "מעבדת כישלונות": כן, קראת נכון. תכירי בטעויות שלך מול הילדים. תספרי להם על טעות שעשית בעבודה, על פעם שנכשלת במבחן, על משהו שלא הצליח לך. תראי להם שכישלון הוא לא סוף העולם, אלא הזדמנות ללמידה וצמיחה. תדברי על הרגשות שלך כשנכשלת, ואיך התמודדת איתם. זה מלמד אותם חוסן נפשי ומוכנות להתמודד עם אתגרים. אני זוכרת שפעם שיתפתי את הבת שלי בכישלון שלי בפרויקט גדול בעבודה. היא הייתה מופתעת לגלות שאני, אמא שלה, גם נכשלת לפעמים. השיחה הזו פתחה לנו דלת לשיחות עמוקות יותר על חוסר שלמות וקבלה עצמית.
3. שאלי שאלות, אל תנחתי מסקנות: במקום להגיב באופן אוטומטי כשאת רואה את הילדים שלך עושים משהו שאת לא אוהבת, עצרי רגע ושאלי אותם למה הם עשו את זה. תנסי להבין את נקודת המבט שלהם. לפעמים תגלי שהם עשו משהו מסיבות טובות, או שהם פשוט לא חשבו על ההשלכות. הגישה הזו מלמדת אותם לחשוב לפני שהם פועלים, ומחזקת את הקשר ביניכם. האזינו לאמירה של ד"ר מונטסורי: "לעולם אל תעזרו לילד במשימה שבה הוא מרגיש שהוא יכול להצליח."
4. חפשי מקורות השראה לא שגרתיים: במקום להתמקד רק בספרי הדרכה להורים או בפוסטים מושלמים באינסטגרם, חפשי השראה במקומות אחרים. תקראי ביוגרפיות של אנשים מצליחים, תצפי בסרטים תיעודיים על התמודדות עם כישלונות, תלמדי על פילוסופיות עתיקות. לפעמים, התובנות הכי גדולות מגיעות ממקורות בלתי צפויים. לדוגמה, גיליתי תובנות מדהימות על סבלנות וקבלה עצמית בספרים של בודהיזם. מי היה מאמין?
אני מודה, גם אני לא תמיד מצליחה ליישם את כל העצות האלה. יש ימים שאני פשוט מתמוטטת תחת הלחץ. אבל אני מנסה. אני מנסה להיות יותר מודעת לרגשות שלי, יותר סבלנית כלפי הילדים שלי, ויותר רחומה כלפי עצמי.
המסע הזה לא תמיד קל, אבל הוא שווה את זה.
אז מה אם הכישלונות שלנו בהורות הם לא סימן לכישלון אישי, אלא דווקא הזדמנות לצמיחה ולחיבור עמוק יותר עם הילדים שלנו? מה אם דווקא דרך הכישלונות שלנו אנחנו יכולות ללמד אותם את השיעורים הכי חשובים בחיים – על חוסן, על סבלנות, על קבלה עצמית ועל אהבה ללא תנאי?
אני יודעת, זה אולי נשמע אופטימי מדי. אבל אני מאמינה שזה אפשרי. אני מאמינה שבכל אחת מאיתנו יש את הכוח להפוך את הכישלונות שלנו למתנה.
עכשיו תגידי לי, מה הכישלון האחרון שלך בהורות שלימד אותך משהו חשוב? מחכה לשמוע ממך!
