האמת? פעם הייתי בטוחה שהאהבה מספיקה. שאם רק נאמין באותו דבר ונתן את כל כולנו, הילדים שלנו יפרחו. כמה טעיתי.
ואז הגיע הילד הראשון, והבנתי שאני ובעלי רואים את החיים – ואת הדרך לגדל אדם – בצורה כל כך שונה. זה התחיל בוויכוחים קטנים, כמו האם לתת לתינוק מוצץ או לא, והתגלגל למלחמות של ממש על גבולות, מסכים, אוכל. הרגשתי שאני נלחמת לא רק בו, אלא גם בעקרונות שלי, בדרך שבה דמיינתי את עצמי כאמא.
הרגשתי לבד. מתוסכלת. והכי מפחיד - התחלתי לפקפק בעצמי.
אז איך יוצאים מזה? איך הופכים את הניגוד הזה למנוע צמיחה, ולא למקור לשחיקה? זה מה שננסה להבין יחד.
זה לא אתם, זאת השיטה (או לפחות, חלק ממנה)
קודם כל, חשוב להבין שחוסר הסכמה בין הורים הוא תופעה נפוצה, כמעט אוניברסלית. מחקרים מראים (ואני מוסיפה גם ניסיון אישי) שכניסת ילד למשפחה היא גורם לחץ משמעותי על מערכת היחסים, וסגנונות הורות שונים הם רק קצה הקרחון.
למה זה קורה? כי כל אחד מאיתנו מגיע עם מטען משלו – הילדות שלו, החוויות שלו, האמונות שלו. וכששני המטענים האלה מתנגשים, נוצר קצר.
אז מה עושים? לא מרימים ידיים. לא מוותרים על עצמנו. אבל כן, קודם כל, נושמים עמוק ומנסים להבין מאיפה השני מגיע.
הקשבה פעילה: יותר מ"כן, כן, הבנתי"
הקשבה פעילה היא לא סתם מילה יפה. היא כלי עבודה. זה אומר לשמוע באמת, להבין את הרגשות שמאחורי המילים, לנסות לראות את העולם מנקודת המבט של השני.
למשל, כשהבעל שלי התעקש שהילד יסיים את כל האוכל בצלחת, במקום לכעוס, ניסיתי להבין מאיפה זה מגיע. גיליתי שהוא גדל במשפחה שבה בזבוז אוכל היה חטא, ושחשוב לו להנחיל לילד ערך של הכרת תודה. זה לא אומר שהסכמתי איתו (אני מאמינה שצריך להקשיב לגוף ולכבד תחושת שובע), אבל זה עזר לי להבין את הכוונה שלו, וזה כבר שינה את הטון של השיחה.
הקשבה פעילה היא לא הסכמה, היא הבנה.
מציאת מכנה משותף: איפה אנחנו כן מסכימים?
אוקיי, הבנו שאנחנו שונים. אבל איפה אנחנו כן דומים? מה הערכים המשותפים שלנו? מה החלומות שלנו עבור הילדים?
אולי שנינו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, עצמאיים, אכפתיים. אולי שנינו מאמינים בחשיבות של חינוך, של משפחה, של טבע. ברגע שנמצא את המכנה המשותף הזה, יהיה לנו קל יותר לבנות גשרים מעל הפערים.
לפעמים צריך עזרה מבחוץ: לא בושה לפנות לייעוץ
אני יודעת, זה קשה להודות. זה מרגיש כמו כישלון. אבל לפעמים, אנחנו פשוט לא מצליחים לראות את הדברים בבהירות, או לצאת מדפוסים שמזיקים לנו.
טיפול זוגי או ייעוץ הורי יכולים להיות מצילים. מטפל מוסמך יכול לעזור לנו לזהות את המקורות לקונפליקט, ללמוד איך לתקשר בצורה יעילה יותר, ולמצוא פתרונות יצירתיים שמתאימים למשפחה שלנו.
זכרו: לבקש עזרה זה לא סימן לחולשה, אלא סימן לאחריות.
עוד תובנה קטנה напоследок:
קראתי פעם מאמר (אני מצטטת מהזיכרון, אז קחו בערבון מוגבל) שטען שההורים הכי טובים הם לא אלה שמסכימים על הכל, אלא אלה שמודעים למחלוקות שלהם ומנהלים אותן בצורה בריאה. כי הילדים שלנו לומדים לא רק מה שאנחנו אומרים להם, אלא גם איך אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.
אז אולי, דווקא הניגוד הזה הוא הזדמנות ללמד אותם שיעור חשוב על סובלנות, על הקשבה, על כבוד הדדי.
ואולי, בסופו של דבר, זה מה שהופך אותם לאנשים טובים יותר.
אבל רגע, מה אתן חושבות? האם גם אתן חוות את זה? שתפו אותי, אני ממש רוצה לשמוע.
