אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי מול המראה, בטן הריונית תופחת, ודיברתי לעצמי בביטחון מוחלט: "אני אהיה ההורה הכי סבלני, הכי קשוב, לעולם לא אצעק". צחקתי לעצמי עכשיו. איזה наивно!
אבל האמת היא, שאני אסירת תודה על הנאיביות הזו. היא הייתה הדלק הראשוני, האמונה התמימה שדחפה אותי לצאת למסע ההורות. מסע שבו גיליתי שהמרחק בין ההורה שחלמתי להיות להורה שאני בפועל, הוא מרחק עצום, אבל גם מניע לצמיחה אינסופית.
ואת יודעת מה? זה בסדר גמור.
כמה פעמים תפסנו את עצמנו חושבים: "אני לא ההורה שרציתי להיות"? כמה פעמים הרגשנו אשמה, כעס או תסכול כשמצאנו את עצמנו מגיבים בצורה שלא תיארנו לעצמנו? אני כאן כדי להגיד לך: את לא לבד.
(רגע של תובנה: ההורות היא לא מטרה, היא מסע. והמסע הזה מלא בפיתולים, עליות ומורדות).
אבל רגע לפני שאנחנו טובעים באוקיינוס האשמה, בואו נצלול קצת יותר עמוק. מה בעצם גורם לפער הזה בין החלום למציאות?
מקורות הסערה: למה אנחנו לא ההורים שחשבנו שנהיה?
אחד המקורות המפתיעים ביותר הוא... הציפיות שלנו מעצמנו. אנחנו חיים בעידן שבו המידע זמין, והרשתות החברתיות מוצפות בתמונות "מושלמות" של משפחות מאושרות. מחקרים מראים (למשל, מחקר של ד"ר ברנה בראון על בושה וחוסן) שאנחנו נוטים להשוות את עצמנו לאחרים, וזה יוצר לחץ בלתי אפשרי.
אבל תחשבי על זה רגע: האם התמונות האלה באמת משקפות את המציאות? האם הן מספרות את הסיפור המלא של הלילות ללא שינה, הוויכוחים על אוכל, וההתמודדות עם גבולות? כנראה שלא.
ד"ר ג'ון גוטמן, מומחה בעל שם עולמי ליחסי משפחה, מדבר על החשיבות של "תיקון" (Repair) ביחסים – גם עם הילדים שלנו. הוא טוען שאף הורה אינו מושלם, והמפתח הוא היכולת להודות בטעויות, להתנצל ולתקן את הנזק.
(מחשבה באמצע הדרך: האם אנחנו בכלל נותנים לעצמנו את הלגיטימציה לטעות?)
אני זוכרת פעם אחת שבתי הקטנה, אז בת שלוש, ציירה על הקיר בטוש. התגובה הראשונית שלי הייתה זעם. צעקתי עליה, ואחר כך התחרטתי מיד. אבל במקום להתעלם מהטעות שלי, התיישבתי איתה, התנצלתי, והסברתי לה למה זה לא בסדר לצייר על הקיר. אחר כך, ניקינו יחד את הקיר. זה היה רגע קשה, אבל גם רגע של חיבור אמיתי.
למה דווקא עכשיו? נקודות המבט שלא תמיד שומעים עליהן
אני רוצה להציע זווית ראייה קצת אחרת. מה אם הפער הזה בין ההורה שרצינו להיות להורה שאנחנו הוא בעצם הזדמנות? הזדמנות ללמוד, לצמוח ולהפוך להורים טובים יותר.
אבל כדי לנצל את ההזדמנות הזו, אנחנו צריכים להפסיק להלקות את עצמנו ולהתחיל להתבונן פנימה. לשאול את עצמנו: מה בעצם מפעיל אותי? מה גורם לי לאבד את הסבלנות? מהם הטריגרים שלי?
מחקרים בתחום המיינדפולנס (Mindfulness) מראים שלתרגול מודעות קשובה יכולה להיות השפעה משמעותית על היכולת שלנו לווסת את הרגשות שלנו ולהגיב בצורה רגועה יותר במצבי לחץ. תאמיני או לא, גם חמש דקות של מדיטציה ביום יכולות לעשות הבדל עצום.
(תובנה לא מושלמת: אף אחד לא אמר שזה קל, אבל זה אפשרי).
שינוי כיוון: לאן מכאן?
אז מה עושים? איך מצמצמים את הפער הזה בין החלום למציאות?
אני לא הולכת להציע לך רשימת עצות "פלא" או שיטות "קסם". כי האמת היא, שאין כאלה. כל ילד הוא עולם ומלואו, ומה שעובד עבור משפחה אחת לא בהכרח יעבוד עבור משפחה אחרת.
אבל אני כן יכולה להציע לך כמה עקרונות מנחים שיכולים לעזור לך במסע הזה:
- קבלי את חוסר השלמות: תזכרי שאף אחד לא מושלם, וגם את לא צריכה להיות. תני לעצמך את הלגיטימציה לטעות, ללמוד ולצמוח.
- הקשיבי לעצמך: תני לעצמך זמן להתבונן פנימה ולזהות את הטריגרים שלך. מה מפעיל אותך? מה גורם לך לאבד את הסבלנות?
- תקשרי עם הילדים שלך: תקשיבי להם, תנסי להבין את נקודת המבט שלהם, ותבטאי את הרגשות שלך בצורה כנה.
- דאגי לעצמך: תזכרי שאת לא יכולה למלא כוס ריקה. תני לעצמך זמן למנוחה, לטעינת מצברים ולדברים שעושים לך טוב.
- חפשי תמיכה: אל תפחדי לבקש עזרה מחברים, משפחה, או אנשי מקצוע.
וזכרי: המסע הזה הוא לא רק על הילדים שלך, הוא גם עלייך. הוא הזדמנות להכיר את עצמך טוב יותר, להפוך לאדם טוב יותר, ולהעניק לעצמך את האהבה והחמלה שמגיעות לך.
אז, איזו תובנה מהמסע שלך יכולה לתת השראה להורים אחרים שקוראים את זה עכשיו? אני כאן כדי להקשיב.
