האמת? פעם הייתי בטוחה שיש לי את כל התשובות. תמימות של גיל, אני מניחה. הייתי בטוחה שאם רק אגיד מה אני רוצה, בצורה ברורה ומדויקת, כולם פשוט יבינו ויפעלו בהתאם. איזו נאיביות!
אז מה קרה שגרם לי להבין אחרת? חתונה, ספציפית – החתונה שלי. תכננתי הכל בקפידה: פרחים בצבע מסוים, מוזיקה בסגנון אחר, מקומות ישיבה שחשבתי עליהם ימים כלילות. דמיינתי את הכל מושלם. אבל אז הגיע היום הגדול… והמציאות טפחה לי בפנים.
הפרחים היו בגוון קצת שונה ממה שרציתי, הדיג'יי שכח שביקשתי לא לנגן שירי מזרחית, וחלק מהאורחים החליטו להחליף מקומות. הייתי על סף התמוטטות עצבים. אבל אז, רגע לפני שהדמעות התחילו לזלוג, הבנתי משהו: החיים הם לא תוכנית כבקשתך. וגם אנשים אחרים, איך נאמר זאת בעדינות? לא קוראי מחשבות.
מאז החתונה (ואחרי לא מעט שיחות עם המטפלת שלי, כן, גם אני צריכה אחת כזאת), למדתי דבר או שניים על גישור על פערי ציפיות. וזה לא רק על חתונות, זה על החיים עצמם: בעבודה, בזוגיות, עם המשפחה, אפילו עם עצמנו.
אז איך עושים את זה? בואו נצלול פנימה, אבל קחו נשימה עמוקה – זה עומד להיות מסע קצת יותר מורכב ממה שאולי ציפיתם.
למה בכלל נוצרים פערי ציפיות? (ולמה זה לא תמיד אשמתנו)
בואו נתחיל מהשורש: למה אנחנו בכלל מצפים? למה אנחנו חושבים שמגיע לנו משהו מסוים?
יש פה שילוב של כמה גורמים. מצד אחד, יש את הניסיון האישי שלנו – מה שהתרגלנו אליו, מה שלימדו אותנו שמגיע לנו. מצד שני, יש את התרבות שבה אנחנו חיים, את המסרים שאנחנו מקבלים מהתקשורת, מהסביבה, מהרשתות החברתיות.
דוגמה מצוינת לכך היא המאמר של ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, שמדברת על כך שאנחנו חיים בתרבות של "לעולם לא מספיק". אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו צריכים להיות יותר, להשיג יותר, להיראות יותר טוב, ואז אנחנו מצפים גם מאחרים שיעמדו בסטנדרטים הבלתי אפשריים האלה.
אבל זה לא הכל. פעמים רבות, פערי ציפיות נוצרים פשוט מחוסר תקשורת. אנחנו מניחים שאחרים יודעים מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מרגישים, מה חשוב לנו. ואז אנחנו מתאכזבים כשהם לא עומדים בציפיות הלא מדוברות האלה.
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים קרה לכם שציפיתם מבן או בת הזוג שלכם לעשות משהו מסוים, בלי בכלל לבקש את זה?
אז מה עושים? קבלו את שלושת הכלים הסודיים שלי (שגיליתי בדרך הקשה)
אוקיי, עכשיו הגענו לחלק הפרקטי. איך אנחנו יכולים לגשר על פערי ציפיות ולמנוע את כל האכזבות והתסכולים האלה? הנה שלושה כלים שלמדתי (בדרך הקשה, כאמור) שאני מוצאת אותם מאוד יעילים:
- תקשורת, תקשורת, תקשורת (אבל מהסוג הנכון): זה לא מספיק רק לדבר, צריך לדעת איך לדבר. צריך להיות ברורים, ספציפיים, אבל גם אמפתיים ומבינים. במקום להגיד "אני מצפה שתעזור לי יותר בבית", תנסו להגיד "אני מרגישה מוצפת לאחרונה, ואני ממש אעריך אם תוכל לקחת על עצמך חלק מהמשימות בבית, כמו שטיפת כלים או הוצאת זבל". שימו לב איך זה נשמע אחרת? פחות מאשים, יותר מזמין לשיתוף פעולה.
אבל רגע, זה לא רק מה אנחנו אומרים, אלא גם איך אנחנו מקשיבים. הקשבה פעילה היא קריטית. זה אומר להקשיב באמת, בלי לחשוב על מה אנחנו הולכים לענות, בלי לשפוט, בלי לקטוע. זה אומר לנסות להבין את נקודת המבט של האדם השני, גם אם אנחנו לא מסכימים איתה.
הערת צד חשובה: לפעמים התקשורת הכי טובה בעולם לא תספיק. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים או לא רוצים לתת לנו את מה שאנחנו צריכים. וזה בסדר. זה לא אומר שאנחנו לא בסדר, זה פשוט אומר שאולי אנחנו צריכים למצוא את הצרכים האלה במקום אחר.
- גמישות מחשבתית (או: איך להפסיק להיות פרפקציוניסטים): אני יודעת, זה קשה. במיוחד אם אתם, כמוני, אוהבים שהדברים יהיו בדיוק כמו שדמיינתם אותם. אבל האמת היא, שהחיים הם כאוס מוחלט. וברגע שאנחנו מקבלים את זה, אנחנו יכולים להתחיל ליהנות מהם יותר.
זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על הציפיות שלנו לגמרי. זה פשוט אומר שאנחנו צריכים להיות מוכנים להתגמש, להסתגל, לשנות את התוכניות שלנו כשצריך.
תחשבו על זה ככה: אם אתם יוצאים לטיול והתחיל לרדת גשם, אתם יכולים להתעצבן ולהרוס לעצמכם את כל הטיול. או שאתם יכולים להוציא מטריה, ללבוש מגפיים, ולגלות שיש משהו יפה וקסום גם בגשם.
תובנה קטנה ומשנת חיים: לפעמים, הדברים הכי יפים קורים דווקא כשדברים משתבשים.
- חמלה עצמית (כי גם אנחנו טועים, וזה בסדר): זה אולי הכלי הכי חשוב מכולם. כי אם אנחנו לא אוהבים ומקבלים את עצמנו, עם כל הפגמים והכישלונות שלנו, איך אנחנו יכולים לצפות מאחרים שיעשו את זה?
חמלה עצמית זה לא אומר לרחם על עצמנו. זה אומר להיות נחמדים לעצמנו, כמו שהיינו נחמדים לחבר טוב. זה אומר להבין שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו טועים, ושהכישלונות שלנו הם חלק מהמסע שלנו.
אחת הדרכים לתרגל חמלה עצמית היא לדבר לעצמנו כמו שהיינו מדברים לילד קטן. תחשבו על זה: אם הילד שלכם היה נכשל במבחן, הייתם צועקים עליו ומאשימים אותו? או שהייתם מחבקים אותו, אומרים לו שזה בסדר, ושהוא יכול לנסות שוב בפעם הבאה?
הארה חשובה: אנחנו נוטים להיות הרבה יותר ביקורתיים כלפי עצמנו מאשר כלפי אחרים. למה?
אז מה הלאה? (שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום)
אז הנה, הגענו לסוף המסע הקצר שלנו. למדנו על פערי ציפיות, למה הם נוצרים, ואיך אנחנו יכולים לגשר עליהם. אבל האמת היא, שזה רק ההתחלה. המסע האמיתי מתחיל עכשיו, כשאתם לוקחים את הכלים האלה ומתחילים ליישם אותם בחיים שלכם.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שלפעמים אנחנו נתקלים בקשיים, שאנחנו מתאכזבים, שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים. אבל אני גם יודעת שאם אנחנו מתמידים, שאם אנחנו ממשיכים לנסות, אנחנו יכולים ליצור לעצמנו חיים יותר שמחים ומספקים.
אז אני רוצה להזמין אתכם להמשיך לחקור, ללמוד, להתפתח. לקרוא, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים. ולזכור תמיד: אנחנו לא לבד. כולנו מתמודדים עם פערי ציפיות. וכולנו יכולים לעזור אחד לשני לצלוח את המסע הזה.
מה אתכם? איזה פערי ציפיות אתם מתמודדים איתם בימים אלה? שתפו אותי בתגובות!
