האמת? פעם שנאתי ויכוחים. הייתי מתכווצת רק מלשמוע את הטון עולה, מרגישה את הבטן מתהפכת. הייתי בטוחה שוויכוח תמיד מוביל לפגיעה, לריחוק. שנים התאמצתי להימנע מהם בכל מחיר. איזה שטויות, אה?
ואז, אחרי כמה שנים טובות של לימוד אינטנסיבי, קריאה של מחקרים על תקשורת בינאישית (אפילו צפיתי בסרטוני יוטיוב על גישור!), ובעיקר - אחרי הרבה מאוד טעויות כואבות - הבנתי משהו: ויכוח לא חייב להיות מלחמה. הוא יכול להיות...ריקוד.
כן, שמעתם נכון. ריקוד.
זה לא אומר שפתאום אני אוהבת לריב. ממש לא. אבל אני כבר לא מפחדת. כי הבנתי שאפשר אחרת. שאפשר להתווכח בלי להרוס. להתווכח ואפילו... להתקרב.
במאמר הזה, אני רוצה לשתף אתכם במה שלמדתי – לא מתוך הרצאות מלומדות, אלא מתוך החיים עצמם. נדבר על איך להפוך ויכוחים להזדמנות לצמיחה, איך לשמור על כבוד הדדי גם כשלא מסכימים, ואיך בסופו של דבר להבין אחד את השני טוב יותר. מוכנים לצאת איתי למסע הזה?
הטעות הקריטית שעשיתי, ואיך למדתי ממנה
אחת הפעמים שבהן טעיתי בגדול הייתה עם שותפה שלי לדירה, נועה. ויכוח טיפשי על מי שוטף את הכלים הפך למשהו מכוער, מלא בצעקות והאשמות. אני, כמובן, הייתי בטוחה שאני צודקת. היא תמיד משאירה את הכלים בכיור, אני תמיד שוטפת. זה היה יכול להיגמר שם, אבל המשכתי. התחלתי להעלות דברים ישנים, להזכיר לה דברים שהיא עשתה בעבר. כמו שקורה בדרך כלל כשאנשים לא מצליחים לנהל את הקונפליקט שלהם בצורה נכונה.
בדיעבד, אני מבינה שעשיתי טעות קריטית: תקפתי אותה, במקום להתייחס לבעיה. תקיפה אישית תמיד מובילה להתגוננות. זה כמו להדליק אש במקום לכבות אותה.
אחרי כמה ימים של שתיקה מביכה, החלטתי לקחת יוזמה. התנצלתי על הטון שלי, על ההאשמות. ואז ניסיתי להסביר את הצד שלי, בלי לתקוף. הסברתי שאני מרגישה עומס, ושקשה לי לשטוף כלים כל יום.
להפתעתי, היא הקשיבה. היא אמרה שהיא מבינה, ושהיא מוכנה לעשות יותר.
זה היה רגע משנה חיים עבורי. הבנתי שאפשר להתווכח בלי לתקוף, בלי להאשים. שאפשר לדבר על הבעיה, ולא על האדם.
אוקיי, אבל איך עושים את זה בפועל?
אז אחרי שהבנו שאפשר, בואו נדבר על איך.
1. הקשיבו באמת. לא רק כדי לענות.
זו אולי העצה הכי שחוקה בעולם, אבל היא כל כך נכונה. כשמישהו מדבר, תנסו באמת להבין מה הוא אומר, מה הוא מרגיש. שימו בצד את הרצון שלכם להגיב, להוכיח שהוא טועה. תנו לו את מלוא תשומת הלב.
פרופסור בריאן טרייסי בספרו "The Psychology of Achievement" טוען שהקשבה פעילה היא אחת המיומנויות החשובות ביותר להצלחה בכל תחום בחיים. הוא מדגיש שכדי להקשיב באמת, צריך להתמקד במה שהאדם השני אומר, לשאול שאלות הבהרה ולשקף את מה ששמענו כדי לוודא שהבנו נכון.
לדוגמה, במקום לחשוב על התגובה שלכם בזמן שבן/בת הזוג מדברים, נסו להנהן, ליצור קשר עין, לשאול שאלות כמו "אני מבין נכון שאתה מרגיש ש..." או "מה הכי מטריד אותך בנושא הזה?".
2. דברו על עצמכם, לא על האחר.
במקום להגיד "אתה תמיד...", תגידו "אני מרגישה כש...". זה הבדל עצום. כשאתם מדברים על עצמכם, אתם לא מאשימים, אתם רק מתארים את החוויה שלכם. זה פותח פתח להבנה, במקום להגנה.
3. זכרו – אתם באותה קבוצה.
בסופו של דבר, אתם רוצים להגיע להסכמה, לפתרון. אתם לא אויבים. אתם שני אנשים שמנסים לפתור בעיה ביחד. תזכרו את זה, גם כשקשה. חשוב להזכיר לעצמינו שאנחנו נמצאים באותה קבוצה כדי לפתור את הבעיה. לדוגמה, בתוך מערכת יחסים, זכרו שהמטרה של שני בני הזוג היא לשפר את הקשר ולא לנצח בוויכוח.
4. קחו הפסקה אם צריך.
אם אתם מרגישים שהוויכוח מתלהט, קחו הפסקה. צאו לסיבוב הליכה, שתו כוס מים, תנשמו עמוק. תנו לעצמכם זמן להירגע, לחשוב בצלילות. לפעמים, כמה דקות של הפסקה יכולות לעשות את כל ההבדל. זה משהו שלמדתי גם מתוך ניסיון אישי שלי.
5. היו מוכנים להתפשר.
אף אחד לא צודק תמיד. לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא פשרה – משהו ששני הצדדים יכולים לחיות איתו, גם אם הוא לא מושלם.
נקודת מבט מפתיעה? אולי לא כל כך...
אולי זה ישמע קצת מוזר, אבל למדתי הרבה על ויכוחים לא רק מספרים ומחקרים, אלא גם מסדרות טלוויזיה. כן, כן, שמעתם נכון. למשל, בסדרה "הבית הלבן" ראיתי איך אנשים חכמים ומנוסים מתווכחים בצורה מכבדת, איך הם מוצאים פתרונות יצירתיים, איך הם מצליחים לשמור על כבוד הדדי גם כשהם חלוקים בדעותיהם.
אני מודעת לזה שזה נשמע קצת מצחיק לקחת עצות מסדרת טלוויזיה, אבל האמת היא שלפעמים אפשר ללמוד דברים חשובים גם ממקורות לא צפויים. העיקר הוא להיות פתוחים ללמידה, לא משנה מאיפה היא מגיעה.
ומה הלאה?
אז מה עכשיו? עכשיו תנסו. תתחילו בקטן, בוויכוחים פחות חשובים. תתאמנו על ההקשבה, על הדיבור בגוף ראשון, על הפשרה. תראו מה עובד בשבילכם, ומה לא.
אני לא מבטיחה שזה יהיה קל. ויכוחים יכולים להיות קשים, כואבים. אבל אני כן מבטיחה שאם תנסו, אם תתמידו, תוכלו להפוך אותם להזדמנות לצמיחה, להתקרבות, להבנה.
ואולי, בסופו של דבר, תגלו שוויכוח הוא לא מלחמה, אלא ריקוד. ריקוד שבו שני הצדדים לומדים אחד על השני, צומחים ביחד, ומתקרבים עוד יותר.
אז, מה דעתכם? האם אתם מוכנים לנסות לרקוד?
