"את תצליחי בכל מה שתבחרי!" כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה? אני זוכרת את עצמי יושבת מול אמא שלי, אחרי עוד כישלון בתחרות ריקוד, והיא אומרת לי את זה בעיניים בורקות. אהבתי את האמונה שלה, אבל משהו צרם לי. זה הרגיש קצת... לא אמיתי.
אז, בטח הייתי שמחה לשמוע את זה. אבל היום, כאמא בעצמי, אני מבינה כמה אנחנו, ההורים, חוששים להגיד לילדים שלנו את האמת המלאה. לא כי אנחנו רוצים לשקר, אלא כי אנחנו כל כך רוצים להגן עליהם מפני הכאב. אבל האם אנחנו באמת עושים להם טובה?
האם אנחנו מגדלים דור של פרפרים בשדה קרב?
ד"ר ברנה בראון, חוקרת מפורסמת של בושה וחוסן, מדברת על החשיבות של לתת לילדים להתמודד עם כישלון. היא טוענת שאנחנו צריכים לאפשר להם ליפול, להתאכזב, להרגיש את הכאב – רק כך הם יוכלו ללמוד לקום חזקים יותר.
אני לגמרי מסכימה איתה, וזה משהו שאני מנסה ליישם בבית שלי, עם שלושת הקטנים שלי. אבל זה קשה! הנה כמה דברים שאני מתאמצת להגיד להם, למרות שאני מתה מפחד:
- "לא, את לא יכולה לעשות הכל." כן, יש לך פוטנציאל מדהים. אבל יש לך גם זמן מוגבל, אנרגיה מוגבלת, וכישורים מסוימים שמתאימים לך יותר מאחרים. זה בסדר. תתמקדי במה שאת טובה בו, ותלמדי להעריך את הכישורים של אחרים.
- "את לא חייבת להיות מושלמת." למעשה, מושלמות היא משעממת. הטעויות שלך, המוזרויות שלך, הפגמים שלך – הם מה שעושה אותך מיוחדת. תקבלי אותם באהבה.
- "לפעמים, החיים פשוט לא הוגנים." אני יודעת, זה כואב לשמוע. אבל זה נכון. אנשים טובים סובלים, אנשים רעים מצליחים. זה לא אומר שאת צריכה לוותר על האמונה שלך בצדק, אבל זה אומר שאת צריכה ללמוד להתמודד עם אכזבות ולמצוא את הכוח הפנימי שלך.
- "אני לא יודעת." שלושת המילים האלה הן הכוח הכי גדול שיש להורה. במקום להמציא תשובות או לחפש פתרונות קלים בגוגל, תודי שאת לא יודעת. זה פותח פתח לשיחה אמיתית וללמידה משותפת. (אגב, גילוי נאות – גיליתי את זה רק אחרי שהמצאתי אינספור תשובות מביכות לילדים שלי).
- "אני טעיתי." זה קשה להודות בטעות, במיוחד מול הילדים שלך. אבל זה מראה להם שגם הורים הם בני אדם, ושמותר לטעות. זה גם מלמד אותם לקחת אחריות על המעשים שלהם ולבקש סליחה.
- "אני לא תמיד אהיה כאן בשבילך." הילדים שלי שונאים לשמוע את זה. אבל זה נכון. אני לא אוכל לפתור להם את כל הבעיות, לא אוכל להיות שם לכל שיחת טלפון, ואני בטח לא אהיה כאן לנצח. התפקיד שלי הוא ללמד אותם להיות עצמאיים, חזקים ובטוחים בעצמם, כדי שיוכלו להתמודד עם העולם גם בלעדיי.
האם אנחנו מפחדים יותר מהכאב שלהם, או מההשתקפות שלנו?
יכול להיות שהפחד שלנו להגיד את האמת לילדים שלנו נובע גם מהפחד שלנו עצמנו. מפחד להתמודד עם הכישלונות שלנו, עם הפגמים שלנו, עם המגבלות שלנו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו טובים יותר מאיתנו, מצליחים יותר מאיתנו, מאושרים יותר מאיתנו. ואולי, בתוך התהליך הזה, אנחנו שוכחים שהדרך הכי טובה להכין אותם לחיים היא ללמד אותם איך להיות אנושיים.
אז, בפעם הבאה שהילד שלכם שואל אתכם שאלה קשה, או מתמודד עם כישלון, קחו נשימה עמוקה ותנסו לענות בכנות. זה לא תמיד יהיה קל, אבל זה יהיה אמיתי.
מה דעתכם? אילו אמיתות אתם מתקשים להגיד לילדים שלכם? שתפו בתגובות!
