אוי, גבולות. רק המילה הזו גורמת לי להתכווץ. תמיד דמיינתי אותם כמו חומות, משהו שמפריד, מגביל. גדלתי במשפחה שבה "משמעת" הייתה מילה נרדפת ל"אהבה", וזה הותיר בי צלקות. שנים חשבתי שגבולות זה אומר להיות קשוחה, ביקורתית, שולטת. טעיתי. בגדול.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת הבנתי את זה. טיפול זוגי. כן, טיפול זוגי, למרות גילי הצעיר יחסית. בן זוגי ואני התווכחנו בלי סוף על מי עושה מה בבית, מי קובע מה אוכלים, לאן נוסעים בחופשה. הכל היה קרב שליטה. המטפלת שלנו, אישה מדהימה בשם רות, אמרה משהו ששינה לי את כל תפיסת העולם: "גבולות בריאים הם לא חומות, הם גדר חיה. הם מגנים, אבל גם מאפשרים צמיחה." זה פשוט היכה בי כמו ברק.
הבטחתי לעצמי שאני אגלה מה זה אומר באמת, גבולות בריאים במשפחה. לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שמרגיש כמוני - מבולבל, אבוד, ובעיקר, מפחד להיות "ההורה הרע".
אז מה למדתי? בואו נצלול פנימה.
גבולות זה לא עונש, זה ביטחון
הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שגבולות לא נועדו להעניש או לשלוט. הם שם כדי לתת ביטחון. תארו לעצמכם ילד קטן שמשחק בפארק. הוא רץ קדימה, אבל יודע שההורים שלו שם, משגיחים, שומרים עליו. הגבולות הם ההורים האלה. הם מאפשרים לילד לחקור, להתפתח, ללמוד, אבל גם יודעים מתי לעצור, מתי צריך עזרה.
לינדה בלייר, פסיכולוגית ילדים מפורסמת, כותבת בספרה "Raising Good Kids" על החשיבות של גבולות עקביים וברורים ליצירת תחושת יציבות וביטחון אצל ילדים. היא טוענת (ואני לגמרי מסכימה איתה!) שילדים צריכים לדעת מה מצופה מהם, מה מותר ומה אסור. זה לא אומר להיות רובוט, אבל כן ליצור מסגרת ברורה.
הגבולות שלכם, הערכים שלכם
אחת הטעויות הנפוצות ביותר שאנשים עושים היא לנסות ליישם גבולות ש"עבדו" אצל מישהו אחר. אצל השכנה, אצל החברה הכי טובה, בספר שקראתם. אבל האמת היא שגבולות צריכים להיות מותאמים אישית למשפחה שלכם, לערכים שלכם, לצרכים שלכם.
למשל, אצלנו בבית, חשוב לנו מאוד זמן איכות משפחתי. אז אחד הגבולות שלנו הוא שבימי שישי בערב אנחנו מכבים את כל המסכים - טלוויזיה, טלפונים, טאבלטים - ומשחקים יחד, או מדברים, או סתם מתכרבלים על הספה. זה לא מתאים לכל אחד, אבל זה עובד בשבילנו.
להקשיב, להבין, לשנות
זה לא אומר שצריך להיצמד לגבולות כמו דבק. החיים משתנים, הילדים גדלים, הערכים שלנו מתפתחים. חשוב להקשיב, להבין, ולשנות את הגבולות בהתאם.
אני זוכרת תקופה שהבן שלי, שהיה אז בן 12, התחיל להתלונן על הגבלת המסכים שלנו. הוא טען שזה לא הוגן, שכל החברים שלו משחקים עד מאוחר. בהתחלה, התעצבנתי. חשבתי שהוא מנסה למרוד. אבל אז, החלטתי להקשיב לו. באמת להקשיב. גיליתי שהוא מרגיש מבודד חברתית, שהוא מפחד לפספס דברים חשובים.
החלטנו לעשות הסכם חדש. הוא קיבל עוד קצת זמן מסך, אבל בתמורה, הוא היה צריך לעשות שיעורי בית בזמן, לעזור בבית, ולבלות זמן איכות עם המשפחה. זה עבד פלאים.
זה בסדר לטעות
אני רוצה להגיד לכם משהו חשוב: זה בסדר לטעות. זה בסדר לא להיות מושלמים. כולנו בני אדם, כולנו לומדים. היו פעמים שהצבתי גבולות נוקשים מדי, פעמים שהייתי רכה מדי. אבל הדבר הכי חשוב הוא ללמוד מהטעויות, להתנצל, ולנסות שוב.
אני זוכרת פעם אחת שהתפרצתי על הבת שלי בגלל שהיא לא סידרה את החדר שלה. אמרתי לה דברים פוגעניים, דברים שלא התכוונתי אליהם. אחר כך, הרגשתי נורא. התנצלתי בפניה, הסברתי לה למה כעסתי, אבל גם לקחתי אחריות על המילים שלי. היא סלחה לי, אבל זה היה שיעור חשוב לשתינו.
תובנה מפתיעה? סליחה עצמית היא גבול חשוב מאין כמוהו
אז הנה התובנה המפתיעה שלי: הגבול הכי חשוב הוא הגבול שאנחנו מציבים לעצמנו. היכולת לסלוח לעצמנו על הטעויות, להכיר בכך שאנחנו לא מושלמים, היא מה שמאפשרת לנו להיות הורים טובים יותר.
זה לא קל, אני יודעת. אבל זה אפשרי. תזכרו, גבולות זה לא משהו שצריך לפחד ממנו. זה כלי שיכול לעזור לנו לבנות משפחה חזקה, אוהבת, ובטוחה.
עכשיו תורי לשאול אתכם: איזה גבול במשפחה שלכם הכי מאתגר אתכם? ואיך אתם מתמודדים עם זה? אני באמת רוצה לשמוע.
