תמיד הרגשתי קצת... אחרת. כמו מישהי שמסתובבת בין עולמות, רואה דברים שאחרים מפספסים, שומעת צלילים שהם לא קולטים. אבל שנים ניסיתי להדחיק את זה. למה? כי זה היה מפחיד.
גדלתי בחברה שמעריכה היגיון, הוכחות, מסודר. ואני... אני קצת כאוס. בלגן מאורגן, אם תרצו. אז ניסיתי להיות כמו כולם. להתאים את עצמי לתבנית. אבל התבנית הזו חנקה אותי.
אני זוכרת שיחה עם חברה טובה, יושבות בבית קפה אחרי יום עבודה מתיש. "נו, נעמה, מה איתך? מצאת את עצמך?" היא שאלה בחיוך. ולי, גוש ענק תקע לי בגרון. מצאתי את עצמי? אני אפילו לא בטוחה שאני יודעת מי אני.
אז התחלתי לחפש. באמת. לא רק קורסים או סדנאות (עשיתי גם את זה, אל תדאגו), אלא חיפוש פנימי עמוק. מה באמת מעניין אותי? מה מרגש אותי? מה גורם לי להרגיש חיה?
אני חושבת שזה התחיל עם ספר על תקשורת בין-אישית, שאחר כך התגלגל לספר על פסיכולוגיה חיובית, ואז... טוב, אתם מבינים את הרעיון. צלילה חופשית למעמקים של הנפש האנושית. וגיליתי משהו מדהים: כולנו קצת "אחרים". כולנו מרגישים לפעמים שאנחנו לא מתאימים.
אבל מה אם זה לא חיסרון? מה אם זה הכוח שלנו?
איך באמת מתקשרים בין עולמות? לא רק "ליצור סינרגיה"...
אוקיי, רגע לפני שאתם מגלגלים עיניים ואומרים "נו, עוד קלישאות ניו אייג'", תנו לי להסביר. אני לא מדברת על מדיטציה על פסגת האוורסט (למרות שזה נשמע מגניב). אני מדברת על תקשורת אמיתית. כזו שחוצה גבולות של תרבות, דת, דעות קדומות. תקשורת שמבוססת על אמפתיה, הקשבה, ובעיקר – אותנטיות.
אני חייבת להודות, לקח לי זמן להבין את זה. שנים הייתי עסוקה ב"איך להגיד את הדבר הנכון", במקום להקשיב באמת. קראתי מחקרים על שפת גוף (מאוד יעיל, דרך אגב, אבל לא מספיק), למדתי טכניקות שכנוע (שעבדו, אבל הרגישו לי מניפולטיביות), וניסיתי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי (במקום פשוט להיות עצמי).
ואז, בום. פשוט הבנתי.
הדבר הכי חשוב בתקשורת זה לא מה אתה אומר, אלא איך אתה גורם לצד השני להרגיש.
פשוט, נכון?
אבל איך עושים את זה בפועל? הרי לא כל אחד הוא גורו של תקשורת בין אישית. הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה (והמתגמלת):
- הקשיבו באמת. לא רק כדי לענות, אלא כדי להבין. שאלו שאלות פתוחות, תנו לצד השני לדבר, ואל תשפטו. אני יודעת, זה קשה. גם לי קשה לפעמים. אבל זה שווה את זה. (מקור השראה מעולה: ספרים של ברנה בראון על פגיעות וחיבור)
- היו אותנטיים. אל תנסו להיות מישהו שאתם לא. זה לא עובד. אנשים מרגישים את זה. היו פגיעים, שתפו בטעויות שלכם, ואל תפחדו להראות את הצדדים הפחות מושלמים שלכם. (מקור מעניין: מחקרים על הקשר בין אותנטיות לאמון, כמו זה שפורסם ב-Harvard Business Review)
- תמצאו את המכנה המשותף. לא משנה כמה שונים אתם מהצד השני, תמיד יש משהו שמחבר ביניכם. אולי זה אהבה למוזיקה, אולי זה דאגה לסביבה, אולי זה סתם חוש הומור משותף. תמצאו את זה, ותבנו על זה. (מקור: מאמרים על תיאוריית הזהות החברתית ואיך היא משפיעה על תקשורת בין קבוצות)
- תזכרו שכולם עוברים משהו. לכולם יש את הבעיות שלהם, את הפחדים שלהם, את החלומות שלהם. תהיו אמפתיים, תנסו להבין מאיפה האדם השני מגיע, ואל תשפטו אותו. (מקור: הכלים של בודהיזם ומיינדפולנס יכולים לעזור מאוד בהקשר הזה)
אז מה הלאה? לאן ממשיכים מכאן?
אני עדיין לומדת. אני עדיין עושה טעויות. אני עדיין מרגישה לפעמים שאני לא מתאימה. אבל אני כבר לא מפחדת מזה. למדתי לאמץ את ה"אחרות" שלי, להשתמש בה ככוח, ולהתחבר לאנשים אחרים ברמה עמוקה יותר.
ומה אני יכולה לומר? זה משנה הכל. זה משנה את היחסים שלי עם המשפחה שלי, עם החברים שלי, עם הקולגות שלי. זה משנה את הדרך שבה אני רואה את העולם. זה משנה את הדרך שבה אני רואה את עצמי.
אז אם אתם מרגישים קצת "אחרים", אם אתם מרגישים שאתם לא מתאימים, אני רוצה שתדעו שאתם לא לבד. יש עוד הרבה כמוכם שם בחוץ. וחלקכם אולי מחפשים את הדרך לדבר אחד עם השני, לחוות יחד. הדבר החשוב הוא – לא להתייאש. להמשיך לחפש, להמשיך ללמוד, ולהמשיך להיות עצמכם.
כי בסופו של דבר, זה מה שחשוב.
שאלה לי אליכם: באילו עולמות אתם מרגישים שאתם רוצים לתקשר יותר? מה עוצר אתכם?
