האמת? תמיד חשבתי שאמון זה עניין של הצהרות גדולות, של הבטחות מרחיקות לכת. "אני אהיה שם בשבילך תמיד!" "לעולם לא אאכזב אותך!". אבל אז הגיעו החיים, והם לימדו אותי לקח חשוב: אמון לא נבנה במילים גדולות, אלא בלחישות הקטנות, ברגעים היומיומיים שאנחנו כמעט ולא שמים לב אליהם.
זוכרת את הפעם ההיא שאיחרתי לפגישה חשובה? ממש רגע לפני שיצאתי מהבית, הבן שלי הקטן נפל וקיבל מכה רצינית. הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לבוס שלי, לגמרי מבואסת, ולהסביר את המצב. ציפיתי לשיחת נזיפה, אבל במקום זה הוא פשוט אמר: "תטפלי בילד, נעמה. העבודה תחכה".
זהו. זה היה הרגע הזה.
אבל מה בכלל הופך רגע קטן כזה לבנייה של אמון? זה לא רק החמלה, אלא ההבנה העמוקה יותר. ההבנה שהבוס שלי ראה אותי קודם כל כאמא, ורק אחר כך כעובדת. ההבנה שהוא סומך עלי שאדע לתעדף את הדברים החשובים באמת.
אמון, כמו שאומרת ברנה בראון בספרה "Dare to Lead" (מקור מקצועי!), הוא לא דבר שניתן להכריח או לדרוש. הוא מצריך פגיעות, אמפתיה, ובעיקר - עקביות. אבל האם אפשר באמת להיות עקביים כל הזמן? ומה קורה כשמפשלים? שאלה מצוינת.
אני חושבת שהמפתח הוא לא להעמיד פנים שאנחנו מושלמים, אלא להודות בטעויות שלנו וללמוד מהן. להראות שאנחנו בני אדם, בדיוק כמו האנשים שאנחנו רוצים לבנות איתם אמון.
פעם, ניסיתי להסתיר טעות גדולה שעשיתי בעבודה. חשבתי שאם אף אחד לא ישים לב, הכל יהיה בסדר. אבל בסוף האמת יצאה לאור, והנזק היה גדול יותר ממה שדמיינתי. לא רק שהייתי צריכה לתקן את הטעות, גם איבדתי את האמון של הצוות שלי. לקח לי הרבה זמן לשקם אותו, וזה לימד אותי לקח חשוב: שקיפות היא לא רק עניין של יושרה, אלא גם עניין של פרקטיות.
אמון נבנה בשקיפות, לא בשלמות.
עכשיו, אני יודעת שקל להגיד את זה, אבל קשה ליישם. במיוחד בעולם תחרותי כמו שלנו, שבו אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו כל הזמן. אבל אני חושבת שאם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מה באמת חשוב לנו, נגלה שאמון שווה יותר מכל הצלחה רגעית.
אבל רגע, מה הקשר בין אמון לעבודה? האם הוא בכלל רלוונטי ליחסים רומנטיים? כן! וואו, אני שומעת אתכן אומרות, אתן צודקות, שאלה מצוינת!
תחשבו על זה: האם הייתן רוצות להיות בקשר עם מישהו שאתן לא סומכות עליו? מישהו שאתן מרגישות שאתן צריכות לבדוק כל הזמן? ברור שלא. אמון הוא הבסיס לכל קשר בריא, בין אם זה קשר רומנטי, חברי או מקצועי.
אז איך בונים אמון בזוגיות? כאן נכנס לתמונה מחקר מעניין של ג'ון גוטמן (מקור מקצועי נוסף!), שמדבר על "הצעות חיזור" – אותן בקשות קטנות לתשומת לב, חיבור או תמיכה שהפרטנר שלנו שולח אלינו.
לדוגמה, בן הזוג מספר לכם על יום קשה בעבודה, ומצפה לקצת אמפתיה. אם תגיבו בזלזול או באדישות, פספסתם "הצעת חיזור". אבל אם תקשיבו בתשומת לב ותגלו הבנה, חיזקתם את הקשר ביניכם. זה נשמע פשוט, נכון? אבל במרוץ החיים, קל לנו להתעלם מהרגעים הקטנים האלה.
אני מודה, גם אני לא תמיד מצליחה. לפעמים אני עייפה מדי, לפעמים אני מוסחת, לפעמים אני פשוט לא שמה לב. אבל אני משתדלת. אני מנסה להיות נוכחת יותר, להקשיב יותר, ולהגיב מתוך מקום של אמפתיה.
החיים הם לא רשימת משימות, הם רצף של רגעים.
אבל הנה עוד נקודה מעניינת: האם זה אפשרי לבנות אמון מחדש אחרי שהוא נשבר? שאלה טובה. התשובה היא כן, אבל זה דורש עבודה קשה, סבלנות, ובעיקר - רצון אמיתי. זה כמעט כמו לבנות בית חדש על חורבות הבית הישן.
כאן אספר לכן על חברה טובה, ששמה בדוי לצורך העניין יהיה דנה. דנה בגדה בבעלה, ואחרי שהאמת התגלתה, מערכת היחסים שלהם התפרקה. אבל אחרי תקופה ארוכה של ריחוק וכאב, הם החליטו לנסות לשקם את הקשר. הם הלכו לטיפול זוגי, הם דיברו על הכל, והם עבדו קשה כדי לבנות אמון מחדש.
זה היה תהליך ארוך ומייגע, אבל בסופו של דבר הם הצליחו. הם גילו שהאמון החדש שלהם חזק יותר מהאמון הישן, כי הוא נבנה על בסיס של כנות, פגיעות והבנה עמוקה יותר.
אז מה למדתי מכל זה? שלבנות אמון זה לא עניין של תיאוריה, אלא עניין של פרקטיקה. זה עניין של להיות נוכחים ברגעים הקטנים, של להקשיב באמת, של להודות בטעויות שלנו, ושל להיות שם בשביל האנשים שאנחנו אוהבים.
אני יודעת, זה לא קל. אבל זה שווה את זה. כי אמון הוא לא רק כלי להשגת מטרות, הוא גם דרך חיים. הוא דרך לחיות בעולם שהוא יותר בטוח, יותר משמעותי, ויותר שמח.
אבל האם זה באמת אפשרי לסמוך על אנשים בעולם שלנו? האם אנחנו לא наиבים מדי אם אנחנו מניחים שלכולם יש כוונות טובות? אני משאירה את השאלה הזאת פתוחה. אולי אתן תוכלו לעזור לי למצוא את התשובה. שתפו אותי במחשבות שלכן!
