להיות הורים לעצמנו: המסע המפתיע שהופך אותנו להורים טובים יותר

לפני שאנחנו הורים לאחרים, אנחנו צריכים להיות הורים לעצמנו. גלו איך המסע הזה משנה את הדרך בה אנו מגדלים את ילדינו ומעצים את חיינו.

---

האמת? תמיד חשבתי שהורות זה אינסטינקט. שכשתינוק מגיע, משהו קסום קורה ואנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. איזו נאיביות!

אני זוכרת את עצמי בוהה בבתי התינוקת, בת כמה ימים, מנסה לפענח את הבכי שלה. תסכול עצום שטף אותי. הרגשתי כישלון, לא מבינה איך אני אמורה לדעת מה היא צריכה. ואז, בין טיפת חלב מודאגת לבין מאמר אקראי שמצאתי באינטרנט, הבנתי משהו: לפני שאני הורה לילדה שלי, אני צריכה להיות הורה לעצמי.

היום, כשאני רואה את הורים אחרים נאבקים, אני רוצה לחבק אותם ולומר: אתם לא לבד. וכן, יש דרך אחרת.

אז איך בעצם הופכים להיות הורים לעצמנו? ומה הקשר לגידול ילדים מאושרים יותר? בואו נצא למסע הזה יחד. אני מבטיחה לשתף אתכם לא רק בידע שרכשתי, אלא גם בטעויות, בתובנות המפתיעות ובגילויים שאפילו הפכו אותי לאדם טוב יותר. תאמינו לי, הורות היא לא רק על הילדים, היא קודם כל עלינו.

למה בכלל צריך להיות הורים לעצמנו?

רגע, זה לא נשמע קצת אגואיסטי? הרי הורות זה נתינה אינסופית, הקרבה עצמית... לא? ובכן, דמיינו לעצמכם מיכל מים סדוק. כמה מים הוא יכול להעביר הלאה? בדיוק.

אנחנו לא יכולים לתת ממה שאין לנו.

פסיכולוגים רבים, ביניהם ד"ר שפירו, מדברים על החשיבות של וויסות רגשי עצמי (Self-Regulation) להורים. מקור: Gross, J. J. (2015). Emotion regulation: Current status and future directions. Psychological Science Agenda, 29(3). היכולת שלנו לנהל את הרגשות שלנו, את התגובות שלנו, משפיעה ישירות על האופן בו אנו מתקשרים עם הילדים שלנו.

אבל רגע, וויסות רגשי זה משהו שנולדים איתו, לא? לא בהכרח. רובנו גדלנו עם מודלים הורותיים מסוימים, שלפעמים... איך נאמר... לא היו הכי בריאים. אני, לדוגמה, גדלתי בבית שבו כעס היה נחשב לחולשה. אז איך אני אמורה ללמד את הילדה שלי איך להתמודד עם הכעס שלה, אם אני עצמי דוחקת אותו לפינה האפלה ביותר בנפש שלי?

להכיר את הילד הפנימי שלנו - המפה למסע

אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי היה להתחיל להקשיב לילדה הקטנה שבתוכי. כן, זו שנפגעה, זו שפחדה, זו שחיפשה אישור. למה זה חשוב? כי הילד הפנימי שלנו משפיע על ההורות שלנו יותר ממה שאנחנו חושבים.

לדוגמה, אם גדלתם בבית שבו תמיד היו ביקורתיים כלפיכם, סביר להניח שתהיו ביקורתיים גם כלפי הילדים שלכם, גם אם אתם מנסים להימנע מזה.

אז איך מתחילים להקשיב לילד הפנימי?

• מיינדפולנס: מדיטציה קצרה, כמה דקות ביום, יכולה לעזור לנו להיות מודעים יותר למחשבות ולרגשות שלנו.
• כתיבה יומית: לכתוב על מה שעובר עלינו, בלי צנזורה, יכולה לשחרר הרבה רגשות כלואים.
• תרפיה: אני יודעת, זה נשמע מפחיד, אבל לפעמים אנחנו צריכים עזרה מקצועית כדי להתמודד עם דברים עמוקים.

אבל רגע, זה לא מספיק רק לזהות את הפצעים שלנו. אנחנו צריכים גם לטפל בהם.

לסלוח לעצמנו - המפתח לחמלה

אחד הדברים הכי קשים בהורות הוא להבין שאנחנו לא מושלמים. שאנחנו טועים, שאנחנו לפעמים מאבדים את הסבלנות, שאנחנו לפעמים אומרים דברים שאנחנו מצטערים עליהם.

אני זוכרת פעם אחת שצעקתי על בתי על משהו קטן ולא משמעותי. אחר כך הרגשתי כל כך אשמה! הייתי בטוחה שהרסתי לה את הנפש. אבל אז, נזכרתי במה שלמדתי: אני לא מושלמת. אני אנושית.

לסלוח לעצמנו זה לא לתת לעצמנו תירוצים. זה לתת לעצמנו הזדמנות להשתפר.

חוקרת החמלה העצמית, ד"ר קריסטין נף, מדברת על שלושה מרכיבים של חמלה עצמית: טוב לב לעצמנו, תחושת אנושיות משותפת ומיינדפולנס. מקור: Neff, K. D. (2003). Self-compassion: An alternative conceptualization of a healthy attitude toward oneself. Self and Identity, 2(2), 85-101.

ליישם חמלה עצמית זה אומר:

• להיות נחמדים לעצמנו, כמו שהיינו נחמדים לחבר טוב.
• לזכור שכולם טועים, שאנחנו לא לבד.
• להיות מודעים לרגשות שלנו, בלי לשפוט אותם.

להציב גבולות לעצמנו - הדרך לחופש אמיתי

אבל רגע, זה לא אומר שאפשר לעשות מה שבא לנו? ברור שלא! להיות הורים לעצמנו זה גם להציב גבולות. גבולות של זמן מסך, של אכילה רגשית, של ביקורת עצמית.

זה אולי נשמע פרדוקסלי, אבל גבולות נותנים לנו חופש. כשאין גבולות, אנחנו מרגישים אבודים, מבולבלים, חסרי שליטה.

איך מציבים גבולות לעצמנו? כמו שמציבים גבולות לילדים שלנו:

• להיות ברורים: להגדיר בדיוק מה אנחנו רוצים להשיג.
• להיות עקביים: לא לוותר לעצמנו בכל פעם שקצת קשה.
• להיות סבלניים: זה לוקח זמן להטמיע הרגלים חדשים.

אבל רגע, מה קורה כשאנחנו נכשלים?

להודות בכישלונות - המתנה הגדולה ביותר

האמת? נכשלתי בהורות יותר פעמים ממה שאני רוצה להודות. צעקתי, איבדתי סבלנות, אמרתי דברים מצערים. אבל אז הבנתי משהו: הכישלונות האלה הם המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל.

הכישלונות מלמדים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו באמת רוצים להיות.

הודות לכישלונות שלי, למדתי:

• להתנצל.
• לסלוח לעצמי.
• להשתפר.

אבל רגע, זה לא אומר שעכשיו הכל מושלם?

המסע רק התחיל

להיות הורים לעצמנו זה לא יעד, זה מסע. מסע של למידה, של צמיחה, של גילוי עצמי. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה.

אני עדיין לומדת, עדיין טועה, עדיין משתפרת. אבל אני יודעת דבר אחד: בזכות המסע הזה, אני הורה טובה יותר לילדה שלי, ואני אדם טוב יותר לעצמי.

מה איתכם? מוכנים להתחיל את המסע שלכם? אילו פצעים אתם מרגישים שצריכים ריפוי? אילו גבולות תרצו להציב לעצמכם? שתפו אותי בתגובות!