האמת? יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת. לא מסוגלת לעוד שיחת טלפון, לא לעוד מייל תגובה, בטח שלא לעוד פגישה. מרגישה כמו סוללה ריקה, כמו נורה שפשוט נשרפה. ואז, בדיוק אז, מגיע הטלפון או ההודעה שדורשים ממני - ממך - לתקשר. להיות שם. להגיד משהו חכם, או לפחות מנחם.
אז מה עושים כשאין כוח לתקשר? כשכל מילה מרגישה כמו מאמץ פיזי?
פעם הייתי חושבת שזה סימן שאני צריכה פשוט לנוח. להיעלם. אבל למדתי משהו אחר. למדתי שהיכולת לתקשר, גם כשקשה, היא לא רק חובה חברתית, אלא גם דרך לטפל בעצמנו. רגע, אמרתי לטפל בעצמנו? כן. כן אמרתי.
לתקשר גם כשאין כוח זה לא רק לתת לאחרים, זה גם לקבל.
איך עושים את זה? זה לא קסם, אבל יש כמה דברים שיכולים לעזור. ולא, אני לא הולכת להגיד לך לשתות תה ירוק ולעשות מדיטציה (אבל אם זה עוזר לך, לכי על זה!).
להבין את השורש
דבר ראשון, עצרי רגע. באמת רגע. למה אין לך כוח לתקשר? האם זה עומס? האם זה קושי רגשי? האם זה פשוט צורך עז בשקט? (ת'אמת, אצלי זה לרוב שילוב של שלושתם). מחקרים מראים (לדוגמה, מאמר שפורסם ב-"Journal of Social and Personal Relationships") שזיהוי מקור התשישות הרגשית הוא הצעד הראשון לטיפול בה. לא סתם זורקים פה מילים יפות - יש לזה ביסוס מדעי.
אני זוכרת תקופה בעבודה שהייתי פשוט קורסת. כל פגישה הרגישה כמו טיפוס על הר האוורסט. לקח לי זמן להבין שזה לא רק העומס בעבודה, אלא גם שאני נמנעת מלשתף את הצוות שלי בחלק מהקשיים שאני חווה. פחדתי להיראות חלשה. שטות, נכון?
הפחד הזה שיתק אותי, וגרם לי להיות עוד יותר מותשת.
להיות אותנטית - גם כשזה מפחיד
אוקיי, אז הבנו את השורש. עכשיו מה? עכשיו מגיע החלק הקשה: להיות אותנטית. להגיד "אני לא יכולה עכשיו" או "אני צריכה קצת זמן לעבד את זה". או אפילו, וזה הכי מפחיד - "אני לא יודעת".
אני יודעת, זה מפחיד. אנחנו מפחדות להיראות חלשות, לא מקצועיות, לא מספיק טובות. אבל האמת היא שאנשים מעריכים כנות. הם מעדיפים לשמוע "אני צריכה רגע" מאשר לקבל תגובה חצי-אפויה.
זוכרת את התקופה בעבודה? אחרי שהבנתי מה קורה, התחלתי להיות יותר גלויה עם הצוות שלי. שיתפתי אותם בחלק מהאתגרים שלי, ביקשתי עזרה. וניחשת נכון - הם היו מדהימים! לא רק שהם עזרו לי, הם גם העריכו את הכנות שלי. וזה, בתורו, נתן לי יותר כוח לתקשר איתם.
אגב, גיליתי שבסופו של דבר, כנות היא לא רק מפתח לתקשורת טובה, אלא גם דרך מצוינת לבנות יחסים עמוקים יותר. מי היה מאמין?
למצוא את המילים הנכונות - גם כשאין כוח לחשוב
אז איך מוצאים את המילים הנכונות כשמרגישים כמו סמרטוט? הנה כמה טריקים שאני משתמשת בהם:
- להשתמש בשאלות: במקום לנסות להמציא תשובה מתוחכמת, שאלי שאלה. זה נותן לך זמן לחשוב, וגם מראה שאת מתעניינת באמת. לדוגמה: "זה נושא מעניין, מה לדעתך הכי חשוב בו?".
- להשתמש במילים פשוטות: אין צורך להתחכם. לפעמים המילים הכי פשוטות הן הכי אפקטיביות. "אני מבינה", "אני מצטערת", "אני כאן בשבילך" - הן מילים קטנות עם כוח עצום.
- להשתמש בשתיקה: לפעמים השתיקה אומרת יותר מכל מילה. לא תמיד חייבים למלא כל חלל ריק. לפעמים, פשוט להיות שם, להקשיב, זה מספיק. מחקר של אוניברסיטת הרווארד על תקשורת בין אישית מצא שהקשבה פעילה (כולל שתיקות) מעודדת אמפתיה ובניית אמון.
אבל הכי חשוב - להיות סלחנית כלפי עצמך. לא תמיד נצליח להגיד את הדבר הנכון, לא תמיד נהיה שם במאה אחוז. וזה בסדר. אנחנו בני אדם.
למצוא את הקול שלך - גם כשאת חושבת שאין לך מה להגיד
הנה משהו שאולי יפתיע אותך: לפעמים, דווקא ברגעים הכי קשים, אנחנו מוצאות את הקול האמיתי שלנו. את הקול שבאמת משקף את מי שאנחנו, את מה שאנחנו מאמינות בו.
זה קרה לי כמה פעמים. דווקא כשכאב לי, כשפחדתי, כשלא ידעתי מה לעשות, מצאתי את הכוח להגיד את מה שהיה לי באמת על הלב. וזה, תאמיני לי, שחרר אותי.
אז בפעם הבאה שתרגישי שאין לך כוח לתקשר, תזכרי: את לא לבד. קחי רגע לנשום, להבין מה קורה, להיות אותנטית, למצוא את המילים הנכונות. ואם לא תמצאי, זה בסדר. פשוט תהיי שם. לפעמים זה כל מה שצריך.
מה את עושה כשאת מרגישה שאין לך כוח לתקשר? שתפי אותי, אני באמת רוצה לדעת.
