האמת? תמיד חשבתי שבית זה עניין של ארבעה קירות, גג, אולי איזה גינה נחמדה. מקום לחזור אליו אחרי יום עבודה, לאכול ארוחת ערב, לישון. פרקטי, בסיסי. טעיתי. בגדול.
ההבנה הזו הכתה בי כמו סטירת לחי קלה ביום חורפי במיוחד. הייתי בדירה מושלמת, מעוצבת לתפארת, עם נוף מהמם. אבל הרגשתי... ריק. כמו קליפה בלי תוכן. (אני לא לבד בזה, נכון?)
מה שגיליתי, בעזרת קצת חפירה עצמית, שיחות עם חברות, ואפילו ספר פסיכולוגיה אחד או שניים (ד"ר ברנה בראון, את מלכה!), זה שבית אמיתי הוא הרבה יותר מזה. הוא מרחב רגשי. מקום בו אני מרגישה בטוחה, מובנת, אהובה – גם כשאני לא במיטבי.
איך יוצרים את המקום הזה? זו השאלה הגדולה.
הרהור קצר: האם אנחנו בכלל יודעים להגדיר מה גורם לנו להרגיש בבית?
אז, התחלתי לחקור. לא רק מגזיני עיצוב (למרות שהם בהחלט נתנו השראה!), אלא גם את עצמי. מה גורם לי לחייך? מה מרגיע אותי? מה גורם לי להרגיש... אני?
- האמת המרה על פרפקציוניזם: אחד הצעדים הראשונים היה לשחרר. כן, לשחרר את הרצון שהכל יהיה מושלם. קראתי פעם מחקר (אני מצטטת פחות או יותר) שמצא קשר ישיר בין הצורך בשלמות לבין חוסר תחושת שייכות. תחשבו על זה – איך אפשר להרגיש בנוח במקום שבו כל דבר צריך להיות "כמו שצריך"?
הבלאגן הקטן שלי הפך להיות חלק מהקסם. ערימת הספרים ליד המיטה, הצבע שמקלף מהקיר במטבח (טוב, אולי את זה באמת צריך לתקן), אפילו הפירורים על השיש לפעמים מזכירים לי שאני חיה כאן.
- החפצים שמספרים סיפור: הבנתי שחפצים הם לא רק דקורציה, הם זיכרונות. הצלחת שסבתא שלי הכינה בה את הלביבות הכי טעימות בעולם, התמונה שצילמתי בטיול הראשון שלי לבד, הכרית המוזרה שקניתי בשוק פשפשים בפראג. כל אחד מהם מספר סיפור, מזכיר לי מי אני ומה חשוב לי.
רגע של תסכול: האם אנחנו לפעמים מעמיסים יותר מדי חפצים, במקום להתמקד במה שבאמת חשוב?
- החושים ככלי ליצירת בית: ריח של עוגה בתנור, מוזיקה שאני אוהבת, טקסטורות נעימות של בדים, אור חמים שמציף את החדר בשעות אחר הצהריים. החושים שלנו הם שער ישיר לרגשות שלנו. ניסיתי להתאים את הבית שלי לחושים שלי, וזה עשה פלאים. שמנים אתריים (לבדוק מקורות בטיחותיים כמובן), נרות ריחניים (בזהירות!), שמיכות רכות – הכל כדי ליצור אווירה נעימה ומרגיעה.
* זה עובד הכי טוב אם אתם מצליחים להתאים את זה לעונות השנה. בחורף- צבעים חמים כמו אדום וכתום, ריחות חזקים של קינמון ואורן וקיץ- צבעים בהירים כמו לבן ותכלת, ריחות עדינים של פרחים וים.
- המרחב החברתי כעוגן: בית הוא לא רק המקום שבו אני נמצאת לבד, אלא גם המקום שבו אני מארחת. ארוחות ערב עם חברים, ערבי סרט עם המשפחה, סתם שיחה קצרה עם השכנה במדרגות. הקשרים האלה הם שמחזקים את תחושת השייכות, שמזכירים לי שאני חלק ממשהו גדול יותר.
ואז קלטתי משהו מדהים. אני לא חייבת שהכל יהיה מושלם כדי לארח. העיקר זה האווירה, הכנות, הרצון להיות ביחד.
תובנה מפתיעה: בית אמיתי הוא לא רק מקום, הוא מערכת יחסים.
אז, מה בעצם הופך בית לבית? אני חושבת שזה השילוב הזה של ביטחון רגשי, זיכרונות, חוויות חושיות וקשרים חברתיים. זה המקום שבו אני יכולה להיות אני, בלי מסכות, בלי פילטרים. המקום שבו אני מרגישה שייכת.
ומה הכי חשוב? זה לא משהו שאפשר לקנות או להזמין באינטרנט. זה משהו שצריך ליצור. לבנה אחרי לבנה, רגע אחרי רגע, עם הרבה אהבה, סבלנות וקצת הומור עצמי.
אני עדיין בתהליך. עדיין לומדת, עדיין משתנה, עדיין מגלה דברים חדשים על עצמי ועל הבית שלי. אבל דבר אחד אני יודעת בוודאות: זה מסע ששווה כל רגע.
מה אתכם? מה הופך את הבית שלכם לבית? אני באמת סקרנית לשמוע.
