הייתי בטוחה שעד גיל 30 הכל יסתדר. בית, קריירה, אהבה. כמו בסרטים. ואז, יום אחד, הבן שלי, בן שבע, שאל אותי: "אמא, את שמחה?"
שתקתי. זה לא שקרתי. פשוט מעולם לא חשבתי על זה ככה.
אף אחד לא הכין אותי לזה. לא ההורים שלי, לא בית הספר, ובטח שלא הוליווד. אבל האמת היא, שיש דברים שאנחנו פשוט לא מעזים להגיד לילדים, כי הם קשים מדי, מורכבים מדי, או... כי אנחנו בעצמנו עוד לא מבינים אותם עד הסוף.
אבל מה אם דווקא בגלל זה, אנחנו צריכים להגיד?
העולם לא הוגן – וזה בסדר (איכשהו)
גדלנו על האמונה שאם רק נעבוד קשה, נהיה טובים, ונעשה את הדבר הנכון, הכל יסתדר. שטויות. העולם לא הוגן. לפעמים אנשים רעים מצליחים, לפעמים אנשים טובים סובלים, ולפעמים דברים פשוט קורים בלי סיבה.
שמעתי פעם פסיכולוגית ילדים (ד"ר ג'ניפר וובר, אם אתם רוצים לבדוק אותה) אומרת שילדים צריכים ללמוד להתמודד עם תסכול מוקדם, אחרת החיים יפתיעו אותם חזק מדי אחר כך. היא צודקת. אבל איך מסבירים את זה לילד מבלי לרסק לו את האופטימיות?
אני מודה, עדיין אין לי תשובה מושלמת. אבל התחלתי לשתף את הילדים שלי בסיפורים על אנשים שהתמודדו עם קשיים והצליחו למצוא משמעות גם בתוך הכאב. על ספורטאים שנפצעו וחזרו לנצח, על יזמים שנכשלו והקימו חברות מצליחות, על אנשים שאיבדו אהובים ומצאו דרך להמשיך לחיות.
כי החיים הם לא רק ניצחונות. הם גם נפילות. והחוכמה היא לקום, ללמוד ולהמשיך הלאה.
וזה בסדר להרגיש עצובים כשמשהו לא הוגן קורה. העיקר לא להיתקע שם.
כישלון הוא לא סוף העולם – הוא חלק מהדרך
אני זוכרת את עצמי בכיתה ד', בוכה אחרי שנכשלתי במבחן בחשבון. הרגשתי כאילו נגמר לי העולם. אמא שלי, במקום לנזוף בי, חיבקה אותי ואמרה: "הכל בסדר, מותק. זה רק מבחן. תלמדי, תתאמני ותצליחי בפעם הבאה."
כמה פעמים שמעתי אחר כך את המשפט הזה? אינספור. אבל רק כשגדלתי הבנתי את המשמעות האמיתית שלו. כישלון הוא לא סוף העולם. הוא חלק מהדרך. הוא הזדמנות ללמוד, לצמוח ולהפוך לחזקים יותר.
אבל איך מלמדים את זה ילד שאך זה התחיל ללמוד לקרוא ולכתוב? איך מסבירים לו שגם אם הוא לא מצליח בפעם הראשונה, זה לא אומר שהוא טיפש או שהוא לעולם לא יצליח?
ניסיתי גישה אחרת. התחלתי לשתף אותם בכישלונות שלי. כן, כן, גם אמא עושה טעויות. גם אמא נכשלת. וזה בסדר. כי מהכישלונות שלי למדתי הכי הרבה.
הכישלונות הם השיעורים הכי טובים שאפשר לקבל.
לא כולם יאהבו אותך – וזה בסדר גמור
זה אולי הדבר הכי קשה להסביר לילד. גדלנו על האמונה שכולם צריכים לאהוב אותנו, לקבל אותנו, לחבב אותנו. אבל האמת היא, שלא כולם יאהבו אותך. וזה בסדר גמור.
יש אנשים שלא יבינו אותך, שלא יסכימו איתך, שלא יאהבו את מי שאתה. וזה לא אומר שיש משהו לא בסדר איתך. זה פשוט אומר שאתה לא כוס התה שלהם.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, מנסה נואשות לרצות את כולם. ניסיתי להיות מה שחשבתי שהם רוצים שאני אהיה. וזה היה מתיש. וזה לא עבד.
רק כשגדלתי הבנתי שמה שחשוב זה לא לרצות את כולם, אלא להיות נאמנה לעצמי. לאהוב את מי שאני. ומי שיאהב אותי על מי שאני, יאהב אותי באמת.
לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב (שפורסם ב"הארץ" לפני כמה שנים), ילדים שמפתחים תחושת שייכות חזקה בתוך המשפחה שלהם, מצליחים להתמודד טוב יותר עם דחייה חברתית מחוץ לבית.
אז תהיו שם בשביל הילדים שלכם. תאהבו אותם. תקבלו אותם. ואז, גם אם מישהו ינסה להוריד אותם, הם ידעו שהם שווים יותר ממה שהם חושבים.
הערך שלך לא תלוי בדעות של אחרים.
אף פעם לא תדע הכל – ותמיד יהיה מה ללמוד
העולם משתנה כל הזמן. דברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים היום, יכולים להתגלות כשגויים מחר. וזה בסדר. כי ללמוד זה תהליך מתמשך. אף פעם לא תדע הכל. ותמיד יהיה מה ללמוד.
אני זוכרת את עצמי בתור סטודנטית, חושבת שאני יודעת הכל. ואז, יום אחד, מרצה שלי אמר לי: "הידע שלך הוא רק טיפה באוקיינוס."
זה הפתיע אותי. זה גם השפיל אותי. אבל זה גם פתח לי את הראש. הבנתי שאני יודעת כל כך מעט, ושיש כל כך הרבה מה ללמוד.
אז תשאלו שאלות. תחקרו. תלמדו דברים חדשים. ותמיד תהיו פתוחים לאפשרויות חדשות.
ואל תפחדו להודות שאתם לא יודעים משהו. זה לא בושה. זה סימן של אינטליגנציה.
הידע הוא כוח, אבל סקרנות היא סופר-כוח.
אני עדיין לא יודעת הכל. אני עדיין לומדת. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: החיים הם מסע מדהים, מלא בהפתעות, אתגרים, ורגעים קסומים. ואם רק נהיה פתוחים ללמוד, לצמוח ולהתפתח, נוכל לחיות חיים מלאים יותר, משמעותיים יותר, ושמחים יותר.
עכשיו תורכם. איזה אמת מרה-מתוקה אתם הייתם רוצים לחלוק עם הילדים שלכם? שתפו אותי בתגובות!
