תמיד האמנתי שהפרידה היא הסוף. נקודה. סוף פסוק. ואז זה קרה לנו. אחרי חמש שנים יחד, גיא ואני עמדנו מול שוקת שבורה. לא רבנו, לא היו בגידות, פשוט... נשחקנו. הפכנו לשותפים לדירה, לא למאהבים.
אני זוכרת את הערב שבו זה התפוצץ. לא צעקות, לא דמעות. רק שקט מצמרר ושאלה אחת שלו: "אולי... אולי אנחנו צריכים הפסקה?"
הפסקה?! המילה הזאת צרבה לי במוח. הפסקה זה קוד לפירוק! זה מה שחשבתי.
אבל עמוק בפנים, ידעתי שהוא צודק. משהו היה חייב להשתנות. והשינוי הזה הפחיד אותי יותר מכל פרידה.
אז לקחנו הפסקה. לא "הפסקה הוליוודית" עם חוקים ותנאים. הפסקה אמיתית. בלי טלפונים, בלי הודעות, בלי מפגשים מקריים. כאילו מעולם לא היינו.
הפחד הכי גדול שלי התממש. הייתי לבד. באמת לבד. וזה היה נורא. בהתחלה.
במקום לשקוע ברחמים עצמיים, החלטתי להשקיע בעצמי. התחלתי ללכת לשיעורי יוגה, דבר שתמיד דחיתי. התנדבתי בבית חולים לילדים, משהו שתמיד רציתי לעשות. פתאום, היה לי זמן לעשות דברים שאני באמת אוהבת.
גיליתי מחדש את נעמה. והיא, מסתבר, הייתה די מגניבה.
הנה משהו מפתיע: הפסקות הן לא תמיד סוף פסוק. הן יכולות להיות התחלה חדשה.
ההפסקה שלנו הייתה כמו ניתוח. כואב, מפחיד, אבל הכרחי כדי לרפא משהו עמוק יותר.
אחרי חודשיים, נפגשנו. לא בדייט רומנטי, אלא בבית קפה ניטרלי. שני זרים שצריכים להחליט אם יש להם עתיד יחד.
הפעם, לא היו ציפיות. לא היו דרישות. רק הקשבה. הקשבה אמיתית.
שיתפתי אותו בכל מה שעברתי. על הפחד, על הבדידות, על הגילוי העצמי. הוא הקשיב בעיניים פקוחות, בלי לשפוט, בלי להפריע.
ואז הוא דיבר. סיפר על הקושי שלו, על הלבד, על הגעגוע. וגם על ההבנה שהוא לא יכול להמשיך לחיות כאילו הכל בסדר, כשהוא יודע שזה לא.
השיחה הזאת שינתה הכל.
החלטנו לחזור אחד לשנייה. אבל הפעם, אחרת.
התחלנו לצאת לדייטים. כן, ממש כמו בהתחלה. גילינו מחדש את התשוקה, את הכימיה, את הצחוקים המשותפים. הפסקנו לקחת אחד את השני כמובן מאליו.
הפכנו זוג שמתקשר. שמשתף. שלא מפחד להיות פגיע.
איך עשינו את זה? זה לא היה קל. לקחנו קורס זוגיות, למדנו טכניקות תקשורת, והכי חשוב - הבנו שאנחנו צריכים להשקיע בזוגיות שלנו כמו בכל דבר אחר בחיים.
קראתי פעם מחקר על תקשורת זוגית של ג'ון גוטמן, פסיכולוג מוביל בתחום, שמדגיש את החשיבות של יחס חיובי לשלילי ביחסים. גוטמן טוען שיחס של 5:1 של אינטראקציות חיוביות לשליליות הוא קריטי לשמירה על יציבות הזוגיות. זו תובנה חשובה, אבל בשבילנו היא התחילה לעבוד רק כששילבנו אותה עם שיחות לב פתוחות וגילוי עצמי.
אבל גם היום, אחרי שלוש שנים מאז אותה "הפסקה", אנחנו לא מושלמים. עדיין יש לנו ריבים, עדיין יש רגעים של תסכול. אבל אנחנו יודעים איך להתמודד איתם. למדנו לריב בצורה בריאה, לדעת מתי לקחת פסק זמן, ומתי פשוט להתנצל.
וגם למדנו משהו חשוב: לאהוב את עצמנו קודם כל. כי אם אני לא שלמה עם עצמי, איך אני יכולה להיות שלמה עם מישהו אחר?
אני זוכרת שבתקופה ההיא, הרגשתי אבודה. שאלתי את עצמי: אם הוא לא אוהב אותי ככה, אז מי כן יאהב אותי? ואז הבנתי, אני צריכה לאהוב את עצמי קודם.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן, מדברת על החשיבות של פגיעות. היא טוענת שפגיעות היא לא חולשה, אלא הכוח שלנו להתחבר לאחרים. ההפסקה שלנו אילצה אותנו להיות פגיעים אחד מול השני, וזה חיזק את הקשר שלנו. אבל זה לא היה פשוט. האמת? היו רגעים שרציתי לברוח. אבל ידעתי שאם אני בורחת עכשיו, אני בורחת מעצמי.
פגיעות היא לא חולשה. זו האומץ להיות מי שאנחנו באמת.
אני יודעת שהסיפור שלנו לא מתאים לכולם. אבל אני מקווה שהוא נותן תקווה למי שמרגישה תקועה בזוגיות שלה. תקווה שאפשר לשנות, שאפשר לגדול, שאפשר לאהוב מחדש.
אני לא יודעת מה צופן לנו העתיד. אבל אני יודעת שאני אוהבת את גיא יותר מאי פעם. ואני יודעת שאנחנו חזקים יותר מאי פעם. בזכות ההפסקה שהצילה אותנו.
אז מה עכשיו? זו השאלה שתמיד רודפת אותי. האם אנחנו באמת יכולים להחזיק מעמד לנצח? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שאני אעשה הכל כדי שזה יקרה.
ואת? מה הסיפור שלך? האם היית מוכנה לקחת הפסקה כדי להציל את הזוגיות שלך?
