הורות מודעת בעולם לא מודע: איך לא לאבד את עצמך בדרך?

קטגוריה: יחסים + משפחה
Read Time: 1 min
A young woman in her late 20s with long, wild, curly blonde hair smiles warmly. She has big, bright eyes and a genuine, contagious smile.
מאמר על הורות מודעת בעולם לא מודע: איך לא לאבד את עצמך בדרך? תובנות, טיפים וגישה אנושית וחמה להורות מאוזנת.

האמת? פעם חשבתי שהורות מודעת זה סוג של מתכון. מערבבים קצת תקשורת מקרבת, קצת גבולות ברורים, קצת משחקי דמיון – ויש לנו ילד מאושר והורה שפוי. כמה נאיבית הייתי.

ואז הגיע הילד שלי.

ואז הגיעו הטנטרומים בסופר, הריבים האינסופיים על הלגו, השעות הארוכות בלי שינה. פתאום, כל התיאוריות היפות התרסקו אל מול המציאות היומיומית. הרגשתי שאני טובעת. שאני מאבדת את עצמי בתוך ים של מטלות, דאגות ולחצים.

הבנתי משהו חשוב: הורות מודעת היא לא מטרה, היא מסע. מסע מתמיד של למידה, גילוי עצמי וקבלה – קבלה של הילדים שלנו, וחשוב מזה, קבלה של עצמנו.

אבל איך עושים את זה בעולם כל כך לא מודע? בעולם שבו אנחנו מופצצים באינסוף גירויים, דעות, עצות סותרות וציפיות בלתי אפשריות?

אז איך מתחילים בכלל?

הנה נקודת המוצא שלי: תזכרו לנשום.

אני יודעת, נשמע קלישאתי. אבל עצרו רגע. שימו לב לנשימה שלכם. איך היא מרגישה? מהירה? שטחית? עמוקה? עצם המודעות הזאת – לנשימה, לגוף, לרגע הזה – היא הצעד הראשון. כי כשאתם נוכחים, אתם יכולים לבחור. אתם יכולים להגיב ממקום של מודעות, ולא ממקום של אימפולסיביות או תגובה אוטומטית.

אחת ההשראות שלי בנושא הזה היא ד"ר שפי גבע, פסיכולוגית התפתחותית שחוקרת את הקשר בין מיינדפולנס להורות. היא טוענת (ואני לגמרי מסכימה) שמיינדפולנס עוזר לנו לפתח את היכולת להיות נוכחים ברגע, לקבל את הרגשות שלנו בלי לשפוט אותם, ולהגיב לילדים שלנו בצורה רגועה ואמפתית יותר. (Geva, R., & Rosenstreich, E. (2014). Mindfulness in parenting and child development.)

אבל רגע, זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות בודהה קטן בכל רגע נתון. זה אומר שאנחנו מנסים. שאנחנו לומדים. שאנחנו סולחים לעצמנו כשאנחנו טועים (וזה יקרה, הרבה).

אז איך זה נראה בפועל?

בואו ניקח את סיטואציית הטנטרום בסופר. במקום להתרגז, לצעוק או להיכנע לדרישות של הילד (אופציות שבטח ניסיתם בעבר...), עצרו רגע. קחו נשימה עמוקה. שימו לב לתחושות בגוף שלכם. תזכירו לעצמכם שגם לילד קשה עכשיו. נסו להבין מה הוא מרגיש. אולי הוא עייף? רעב? מתוסכל?

ואז, דברו אליו בקול רגוע ואוהב. תנו לו תוקף לרגשות שלו. "אני מבינה שאתה ממש רוצה את הממתק הזה. זה נראה לך טעים, נכון?"

אבל שימו לב, מתן תוקף לרגשות לא אומר להיכנע לדרישות. אתם עדיין יכולים להציב גבולות. "אני מבינה שאתה רוצה את הממתק, אבל היום לא קונים ממתקים."

הנה משהו שלמדתי מהרב פרופ' יונתן זקס ז"ל, שהיה הוגה דעות מבריק: גבולות נותנים לילדים תחושת ביטחון. ילד בלי גבולות מרגיש אבוד. (Sacks, J. (2011). The Home We Build Together: Recreating Society. Continuum.)

אבל איך עושים את זה בלי לאבד את הסבלנות? בלי להפוך למפלצת?

אני מודה, זה קשה. לפעמים אני מצליחה, ולפעמים אני מתפוצצת. אבל עם הזמן, למדתי כמה טריקים קטנים שעוזרים לי:

  • מתיחת פנים לעצמי: לפני שאני יוצאת מהבית, אני מזכירה לעצמי שאני הולכת להתמודד עם אתגרים. אני מנסה לדמיין את הסיטואציות הקשות ולחשוב איך אני רוצה להגיב.

  • הפסקה קטנה: אם אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, אני לוקחת הפסקה קטנה. אני הולכת לשירותים, שוטפת פנים, עושה כמה נשימות עמוקות.

  • מותר לי לטעות: אני מזכירה לעצמי שאני לא מושלמת, ושמותר לי לטעות. הכי חשוב זה ללמוד מהטעויות שלי ולהשתפר בפעם הבאה.

אז מה השורה התחתונה?

הורות מודעת היא לא פתרון קסם. היא לא הופכת את הילדים שלנו למושלמים, ולא הופכת אותנו להורים מושלמים. היא פשוט עוזרת לנו להיות נוכחים יותר, רגועים יותר ואוהבים יותר. היא עוזרת לנו ליצור קשר עמוק ואמיתי עם הילדים שלנו, ובעיקר, היא עוזרת לנו לזכור מי אנחנו בתוך כל הטירוף הזה.

והנה תובנה קטנה לסיום: הילדים שלנו לא צריכים הורים מושלמים, הם צריכים הורים אמיתיים.

מה אתם חושבים? מה הטיפ הכי חשוב שלכם להורות מודעת? אני ממש אשמח לשמוע!