אני זוכרת את עצמי יושבת מול הילדים, אחרי עוד ערב כאוטי של ארוחת ערב. צעקות, ויכוחים על מי קיבל יותר פירה, ואני? אני רק רציתי שקט. ניסיתי להכניס קצת נימוסים, "תגידו תודה!", אבל זה תמיד נשמע כמו פקודה ריקה. נשמע מוכר?
ואז הבנתי משהו: אנחנו, כמבוגרים, לא תמיד מודים באמת. אנחנו עושים את זה כי "צריך", כי "ככה נהוג". אבל איפה הרגש? איפה החיבור האמיתי?
המאמר הזה הוא לא עוד מדריך "איך להיות משפחה מושלמת". ממש לא. הוא יותר כמו שיחה על איך להפוך את התודה למשהו אמיתי, למשהו שיש לו כוח לשנות את האווירה בבית. מבטיחה לכם, זה לא קל, אבל שווה כל רגע.
אז מה בעצם קרה שם, בארוחת הערב הכאוטית ההיא?
האמת? התייאשתי. רגע לפני שהתפוצצתי, פשוט שתקתי. ואז, במקום להטיף, אמרתי משהו אמיתי. "אני כל כך עייפה. אני מעריכה כל כך שאתם אוכלים את האוכל שהכנתי, גם אם אתם מתווכחים על זה". ופתאום, שקט.
זה היה רגע מכונן. כי הבנתי שהתודה הכי משמעותית היא לא זו שאומרים כי "צריך", אלא זו שנובעת מהלב. זו שמכירה בעובדה שאנחנו לא מושלמים, שהחיים לא תמיד קלים, ובכל זאת – יש דברים קטנים להוקיר.
תודה - יותר מנימוס, פחות מנוסחה
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תסמכו עלי, זה עובד. כשמתחילים להודות על הדברים הקטנים, הדברים משתנים. לאט לאט, אבל משתנים.
אבל רגע, למה זה בכלל חשוב? הרי אפשר לחיות גם בלי להודות כל הזמן, נכון? אז זהו, שמסתבר שלא. מחקרים מראים (אחד מהם הוא המחקר המקיף של ד"ר רוברט אמונס מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שחקר את השפעות התודה על רווחה נפשית) שאנשים שמביעים תודה באופן קבוע הם מאושרים יותר, בריאים יותר ויש להם מערכות יחסים טובות יותר. מי היה מאמין?
אבל מה זה אומר בפועל? איך הופכים את התודה לחלק מהחיים שלנו, בלי שזה ירגיש מאולץ?
התנסות אישית: איך נפלתי וקמתי (והמשפחה שלי איתי)
ניסיתי כל מיני דברים. לכתוב יומן תודה (נמאס לי אחרי שבוע), להגיד "תודה" לכל דבר (הרגשתי כמו רובוט). שום דבר לא עבד. עד ש…
עד שגיליתי את ה"תודה האמיתית". זו שלא מחכה לרגעים גדולים, אלא מוצאת אותם בדברים הקטנים. זו שמודה על זה שהשמש זורחת, גם אם יורד גשם. זו שמודה על זה שהילדים רבים, כי זה אומר שהם קיימים. זו שמודה על זה שהבעל משאיר גרביים על הרצפה, כי זה אומר שיש לי בעל. (טוב, אולי את זה קצת קשה להודות עליו, אבל הבנתם את הרעיון).
אבל מה קורה כשקשה להודות? מה קורה כשאתם כועסים, מתוסכלים, או סתם עייפים מדי כדי לראות את הטוב?
סוד קטן: מותר לא להודות!
הנה משהו שאולי לא ציפיתם לשמוע: זה בסדר גמור לא להודות לפעמים. מותר להיות מתוסכלים, כועסים, או סתם עייפים. אף אחד לא מצפה שתהיו סופרמנים.
העניין הוא, שגם ברגעים הקשים, אפשר למצוא משהו קטן להודות עליו. אולי זה על זה שיש לכם מיטה חמה לישון בה, אולי זה על זה שיש לכם חברים שאוהבים אתכם, אולי זה סתם על זה שאתם נושמים.
אני זוכרת תקופה קשה במיוחד, אחרי לידה. הייתי מותשת, הילדים לא הפסיקו לבכות, והרגשתי שאני טובעת. מה עשיתי? במקום לנסות להודות על הכל, התחלתי להודות על דבר אחד קטן בכל יום. ביום אחד זה היה על כוס הקפה החמה, ביום אחר זה היה על החיבוק של בעלי. לאט לאט, התחלתי לראות את האור.
אבל רגע, מה עם הילדים? איך מלמדים אותם להודות, בלי שזה ירגיש כמו שיעור משעמם?
ילדים ותודה: דוגמה אישית היא שם המשחק
הילדים שלנו הם כמו ספוגים. הם קולטים הכל. אם הם רואים אותנו מודים באמת, הם ילמדו לעשות את זה גם.
אז מה עושים? מדגימים. מודים להם על הדברים הקטנים, כמו "תודה שעזרת לי לסדר את השולחן", או "תודה שהקשבת לי". משתפים אותם בדברים שאנחנו מודים עליהם. "אני כל כך שמחה שהיום יצאנו לטייל ביחד".
ופתאום, קורה קסם. הם מתחילים להודות בעצמם. לא כי "צריך", אלא כי הם מרגישים את זה. כי הם מבינים שהתודה היא לא רק מילה יפה, אלא דרך לראות את העולם בצורה חיובית יותר. מחקר של ד"ר ג'יאקומו בונו מאוניברסיטת דרום קליפורניה מראה קשר ישיר בין הורים שמביעים תודה לבין ילדים בעלי תכונות חיוביות יותר כמו אמפתיה וחוסן רגשי.
אבל הכי חשוב, לא לצפות למושלמות. תודה היא תהליך, לא תוצאה.
אז מה עכשיו?
אני לא יודעת מה יקרה אצלכם בבית. אבל אני יודעת שאם תנסו, תגלו שהתודה היא כלי מדהים. כלי שיכול לשנות את האווירה, את היחסים ואת החיים שלכם.
אבל רגע לפני שאני מסיימת, יש לי שאלה אליכם: על מה אתם מודים היום? לא משהו גדול ומרשים, אלא משהו קטן ופשוט. תחשבו על זה.
אני מודה על זה שסיימתם לקרוא את המאמר הזה. תודה שהקשבתם לי. ואני מקווה שהוא נתן לכם קצת השראה.
אולי, רק אולי, קסם התודה יקרה גם אצלכם.
